הישראלים הישנים

כל כך מהר חזרו לחיינו כל הפנים והשמות שמאסנו בהם בקיץ הזה. כל כך מהר, כאילו לא קרה פה שום דבר. כאילו 400 אלף איש ברחובות לא הרעידו את הארץ. יש אנשים שהיו מתביישים להראות את הפנים שלהם מחדש בזירה הציבורית, אבל לא הם. הם עדיין סבורים שאנחנו רוצים לראות אותם מעל מסך הטלוויזיה, שיש לנו עניין במה שיש להם לומר. שהם מייצגים מישהו. טוב שהגל השני של המחאה מתחיל להרים את ראשו, כדי לנער ניעור הגון את המנותקים הללו.

בנימין נתניהו צילום: מרק ישראל סלם- ג'רוזלם פוסט

את בנימין נתניהו, שעדיין חושב שהפוליטיקה החדשה היא הפוליטיקה הישנה. שמה שחשוב הוא ספירת הראשים בישיבת הממשלה. שהציבור עדיין לא מחפש מהות, אלא רק רוצה לראות כותרת בינארית בעיתון - ניצחון או תבוסה. מוזר שראש הממשלה טרם התעורר. אפילו חבל. הוא היה יכול לקחת את המלצות ועדת טרכטנברג, להודיע חגיגית שהוא מוסיף להן שורה של צעדים משלו ולהביא את כל החבילה לאישור הממשלה והכנסת כמו שצריך. בבולדוזריות אריק שרונית ולא באוטומטיות גמלונית. אבל הוא לא, כי הוא בנימין נתניהו.

אלי ישי צילום: מיקי אלון

את אלי ישי, שעדיין חושב שהציבור הישראלי קונה את הסיסמאות "לא נפקיר את השכבות החלשות", "נילחם על עתיד ילדינו". טול קורה מבין עיניך, השר ישי. הציבור מבין היטב שההתנגדות האוטומטית שלך לדו"ח נובעת מהפחד שלך שמא לראשונה תבוצע מהפכה של ממש במגזר החרדי. כזו שתחייב את האברכים והתלמידים החרדים ללמוד לימודי ליבה ולעבור את מבחני המיצ"ב. כזו שתקצץ את התקציבים לאברכים ותחייב אותם להתחיל לעבוד. דברים קשים המליץ טרכטנברג. ישי יודע שהדרך הקלה ביותר לחמוק מהם היא להפעיל את הכוח הש"סניקי הישן, לעטוף אותו במילה וחצי על שכבות חלשות ואת היתר כבר יעשה ליברמן. ישי היה יכול לנצל את ההזדמנות כדי לאמץ את המלצות טרכטנברג ולהצעיד את המגזר החרדי אל עתיד טוב יותר, נעים יותר. אבל הוא לא, כי הוא אלי ישי.

אהוד ברק צילום: אוראל כהן

את אהוד ברק, שעדיין סבור שהציבור הישראלי קונה את ההפחדות הביטחוניסטיות, השושואיסטיות, המאצ'ואיסטיות. הרי הקיצוץ בתקציב הביטחון תמיד יפגע דווקא בסוללת כיפת ברזל החדשה שמשרד הביטחון עמד להזמין, ובטיל החץ שאמור לחסל את האיום האיראני. הקיצוץ אף פעם לא יפגע בכיסי השומן של הצבא, כיסי שומן שמערכת הביטחון אמורה לטפל בהם על פי שורה של החלטות ממשלה, אבל מעדיפה שלא. שר האוצר יובל שטייניץ הגדיר השבוע את ברק כ"שר הביטחון הכי יקר בהיסטוריה". אולי שטייניץ צודק, לברק הרי יש טעם יוקרתי. ברק דווקא היה יכול להוביל את השינוי. להגדיר, כמו פעם, ש"מה שלא יורה, מקוצץ", ולהראות לציבור הישראלי איך סדרי העדיפויות משתנים. אבל הוא לא, כי הוא אהוד ברק.

אביגדור ליברמן צילום: אלכס קולומויסקי

את אביגדור ליברמן, שצלו המאיים מרחף מעל נתניהו אפילו כשהוא בחו"ל. ליברמן היה יכול לחבק את המחאה החברתית ולהשתמש בכוחו הפוליטי כדי להוביל לשינוי אמיתי בחיים בישראל. אבל ליברמן חי על שסעים, לא על סולידריות. את הכוח האלקטורלי שלו הוא יודע להגדיל רק על ידי חרחור שנאה והטלת מורא. הוא היה יכול לכל הפחות להפנים שהציבור הישראלי כבר לא מתפלג סביב השסעים הישנים, אלא מתאחד סביב מטרה אחת, ולכן כדאי לשנות אסטרטגיה פוליטית. אבל הוא לא, כי הוא אביגדור ליברמן.

את עופר עיני, ששכח שהמחאה הזו לא שלו.

עופר עיני צילום: אוראל כהן

ששכח עד כמה המחאה לא חיבקה אותו. הוא היה יכול להפנים את המסר הזה, ולהבין שהציבור בישראל מאס בכוחניות של העבודה המאורגנת. זה לא שהציבור בעד חוזים אישיים לכל. אבל הישראלים החדשים מבינים שיש עובדים ויש עובדים. אלה שמייצג עופר עיני, לפחות חלקם, הגזימו בשימוש בכוחם. הגזימו משום שהם שמו את העבודה במקום השני, ואת כוחם במקום הראשון. את המחיר משלמים הצרכנים, במחירים גבוהים. לעיני היתה הזדמנות. הוא היה יכול לחבק את המלצות טרכטנברג, ולהפריך אחת ולתמיד את המיתוס שלפיו הורדת מחירים לצרכנים היא צעד שפוגע בעובדים. שהרי הצרכנים הם העובדים, ואין שונות ביניהם. והתייעלות של גופים עסקיים או ממשלתיים לא חייבת לבוא על חשבון העובדים. הוא היה יכול להיות מנהיג העובדים הראשון שמוביל שינוי במונופולים הממשלתיים - כיסי העבודה המאורגנת שמפעילים אלימות כלפי יתר הציבור - למען הכלל. אבל הוא לא, כי הוא עופר עיני.

שרגא ברוש צילום: שאול גולן

את שרגא ברוש, שחושב שהציבור עדיין קונה את ההפחדות על גלי פיטורים המוניים. ברוש משתמש באיום הזה באופן עקבי. פעם זה בגלל ירידת שער הדולר, פעם זה אי־הגדלת ערבויות ליצואנים. פלא שעדיין לא גייס לעניין את המעבר לשעון החורף. הפעם הוא הודיע שהורדת המכסים הגורפת שוועדת טרכטנברג המליצה עליה תביא לגלי פיטורים המוניים. ברוש היה יכול להחליט לחדול מהאתוס הזה. להפנים שהציבור הישראלי הבין היטב שהורדת מכסים - בשיעור של עד 12% בסך הכל - תגולגל על ידי היצרנים בשלב הראשון אל הצרכנים עצמם, ועם קצת תחרות בריאה תושת בסופו של דבר על היצרנים ותפגע במשהו בשולי הרווח שלהם. שום דבר נורא לא יקרה מזה. אבל הוא לא, כי הוא שרגא ברוש.

אוקטובר מתקרב לקיצו

הפוליטיקאים האלה הם הישראלים הישנים. הם עדיין יושבים על הכיסאות שלהם בחסד ולא בזכות. הם יושבים עליהם רק משום שהציבור בחר שלא להזיז אותם משם. אם הם לא יפנימו זאת במהירות, יזנחו את כללי הפוליטיקה הישנה ויאמצו את כללי השיח החדש, מה שאירע בקיץ האחרון יהיה רק הפרומו. מעין קול קורא שיחוויר לעומת הדבר האמיתי שיתחולל כאן בסוף אוקטובר - הפגנת המונים ביוזמת מובילי המאבק החברתי, חרם צרכנים מתוכנן, איומי השביתה של עופר עיני שעלולים להתממש ושביתה המתגבשת באקדמיה. טוב שיש להם יום כיפור לחשבון נפש.