ריפוי תחושת הצדק חשוב מהתוכן

שנייה לפני שנקרא את פירות עבודתה של ועדת טרכטנברג ורגע אחד לפני שנבקר, נסתייג וניתן פתרונות טובים יותר לדרישות, להצעות לפתרון ולאפשרויות הפעולה הלאה - עלינו לזכור שהתכנים עצמם הם רק חלק מעבודתה של אותה ועדה.

בקיץ 2011 התעוררנו, אזרחי מדינת ישראל, מהעיוורון הציבורי שאפף אותנו בעשרות השנים האחרונות, ואמרנו "לא עוד". בין היתר, ביקשנו ואנו עדיין מבקשים, יחלנו ואנו עדיין מייחלים, לחלוקת העוגה באופן שווה יותר ובאופן החותר לצדק חברתי (במשמעות הבסיסית והאינהרנטית ביותר של אותו צדק), להקטנת הריכוזיות והגברת התחרותיות בשוק, ועוד עוד.

אבל דבר נוסף אמרנו באותו קיץ 2011 - דבר שחלחל והיה הסאבטקסט לתכנים שאותם דרשנו. אמרנו גם "לא עוד" לשיטת הממשל והשלטון בישראל, לאופן בו ההחלטות מתקבלות במדינה, לאי-שמיעתם של האזרחים ודרישותיהם וליחסי ההון-שלטון הנהוגים במחוזותינו.

אמרנו בעצם שאין לנו אמון בפוליטיקה הנוכחית, אין לנו אמון במנהיגים הנוכחיים ואנו, כאזרחים, רואים את המערכת הזו כמי שמנסה להשתמש בכלים פוליטיים אנכרוניסטיים בדור שלא יסכים לקבל זאת. בדור שהתחדש, בדור ששואף לדמוקרטיה ישירה בתכנים, בדור יוצר ובדור שרוצה להשפיע (וכן, גם להרגיש שהוא משפיע).

הפגנת הענק בכיכר המדינה. העם דרש צדק חברתיצילום: נמרוד גליקמן

במערכת המשפט, מכירים אנו שני מונחים בהקשר זה - צדק מחלק וצדק מתקן. באמרנו צדק מחלק, הכוונה הינה לאמצעי מאזן הקובע את הקריטריונים הנכונים לחלוקה, בעוד באמרנו צדק מתקן, כוונתנו הינה ליצירת איזון מחדש בצדק שהופר. זו למעשה המטרה שכולנו רואים בוועדת טרכטנברג מהיום בו היא הוקמה.

אולם הפונקציה והתכלית אותה מנסה לקדם ועדת טרכטנברג אינן רק ריפוי תוכני, כשם עקרונות הצדק המחלק והמתקן, בחלוקתה של העוגה מחדש או בדיוניה בדרישות ובהצעות שונות ומגוונות - אלא דווקא ריפוי של תחושת הצדק, בניית אמון מחדש במערכת השלטון ובפוליטיקה הישראלית וחתירה לעירובם של האזרחים באותה מערכת. כך, הוועדה לא בחנה את התכנים והדרישות מ"בחוץ" כגורם מתערב, אלא קיימה שימועים, שמעה את כל המעוניין בכך, אפשרה שחרור הקיטור ולמעשה ייחסה חשיבות רבה גם להליך בו התוצאה והדו"ח נקבע כאלמנט של צדק תהליכי.

מדוע פעלה כך? רבות נשמע בדבר החשיבות אותה אנשים מייחסים לתהליך, להבדיל מהתוצאה הסופית, כדוגמת דו"ח הוועדה. כך, אזרח שלא נשמע סיפורו, שלא ניתנה לו הזכות לדבר ושלא ניתן לו הכבוד הראוי, ירגיש שנותר ללא מענה גם אם הדו"ח יצדד בעמדותיו ובדרישותיו.

באומרנו "ועדת טרכטנברג", כוועדה שצמחה מהשלטון, ציפינו שתהא עוד ועדת שכפ"צ - אך לא הייתה. הוועדה הייתה מחוברת לעם, נפגשה עם הציבור, נפגשה עם המוחים, ביקרה במאהלים, קיימה שימועים פומביים וועדות תוכניות שונות. ולכן, לזכותה יאמר כי הצדק אותו ועדת טרכטנברג באה לקדם, אינו רק צדק תוכני (כראי של צדק מתקן ומחלק) בדמות הדו"ח אותו תפרסם מחר, אלא גם צדק מרפא. צדק מרפא זה חשוב לא פחות מהצדק התוכני, אולם ייעודו שונה.

הצדק המרפא, ייעודו ותכליתו הוא בתיקון העוול בדמות האמון הציבורי - במי שאמורים להטמיע את פתרונות הוועדה, במי שאמורים לחלק את העוגה, במי שאמורים לפתור את בעיות יחסי הון-שלטון העושים פלאים במדינתנו, במי שאמורים לפתור את בעיות הריכוזיות: נבחרי הציבור שלנו.

הכותב היה אחד ממובילי מאהל המחאה שבכיכר המדינה ופעיל חברתי במחאה הארצית