רגלה הגסה של ביניש
הוויכוח סביב חוק חובת הבוררות אינו שיח פנים-משפטפטני מייגע - מדובר בבסיסה החשוב של הפרדת הרשויות במדינה
נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש החליטה להתערב ברגל גסה בתפקיד הרשות המחוקקת ולנסות ולהשפיע על חברי ועדת חוקה ערב תחילת הדיונים בחוק שעוסק בחובת בוררות. תהא הסיבה באשר תהיה, דווקא צעדים מהסוג הזה יכולים בבוא היום לשמש כנשק בפני אותם מחוקקים שרוצים לזהם את בית המשפט העליון בפוליטיקה מהסוג הנמוך ביותר, ולמנות שופטים על פי קרבה למרכזי הכוח בממשלה.
לכל מי שתוהה על מה בכלל מדובר, הנה תקציר של כמה פרקים קודמים. באפריל 2009 נכנס פרופ' יעקב נאמן לתפקידו כשר המשפטים, ונחשב לממשיך דרכו האידיאולוגי של הקודם בתפקידו, פרופ' דניאל פרידמן, אשר נחשב לסדין אדום אל מול שופטי בית המשפט העליון וראשיה. למרות האידיאולוגיה המשותפת, הרי שפרופ' נאמן נחשב למומחה של צעדים שקטים מאחורי הקלעים, בניגוד לקודמו.
במרץ האחרון פרסם השר את אחת מהיוזמות שקידם, תזכיר חוק בוררות חובה. על פיו, יוכל נשיא בית משפט שלום (בסכסוך אזרחי עד סכום של 2.5 מיליון שקל) להפנות את הצדדים לבוררות, גם בלי צורך לקבל מהם את הסכמתם. משפטנים זעמו, שופטי עליון לשעבר התראיינו, והיוזמה בכל זאת יצאה אל הפועל ואושרה בממשלה ביולי האחרון. ביום חמישי האחרון הגיעה ההצעה לשולחנה של ועדת החוק בכנסת.
עד כאן העובדות. הימור די בטוח לגבי התרחשות מאחורי הקלעים הוא שנשיאת העליון, שהצעת החוק היא לצנינים בעיניה, ניסתה לרכך את הגרסה שתאושר - בין היתר באמצעות שליחים ושיחות ישירות שיש לה עם שר המשפטים, ללא הועיל. ביום רביעי, יום אחד בלבד לפני תחילת הדיונים בוועדת החוקה, שברה הנשיאה את הכלים בטקס רשמי של לשכת עורכי הדין בירושלים. ההתקפה על הצעת החוק היתה חריפה וכמעט חצי מתחילת דבריה יועד לזה, כאילו אין לבית המשפט איום גדול מזה.
אגב, ייתכן שהדבר נכון, אבל זאת דרך פסולה לעשות זאת. התבטאות שבאה להשפיע באופן גס על חברי ועדת החוקה במהלך הדיונים היא דבר שמנוגד לחלוטין לרעיון הפרדת הרשויות. והפרדת הרשויות, בפני עצמה, היא ערך דמוקרטי מהותי שבא להבטיח את החופש. ישראל, אולי בשל גילה הצעיר, אינה מצטיינת במיוחד בתחום הזה.
ההשוואה לדרכו של קודמה בתפקיד בלתי נמנע. אהרון ברק נחשב בעיני הציבור כנשיא בית המשפט העליון האקטיביסט ביותר שדרך כאן אי פעם. יותר מכך, כותרות כמו "הכל שפיט" ליוו אותו במהלך הכהונה והוא נחשב למי שמערער על עצם הרעיון של הפרדת הרשויות, ולקח לעצמו (לרשות השופטת) סמכויות שאינן חלק טבעי ממנה.
ואפילו ברק לא התבטא בפומבי - ערב חקיקה בכנסת - תוך התערבות במהלכי חקיקה נרקמים. אחד המקרים הגבוליים ביותר התרחש בסוף הקדנציה שלו בשנת 2006, אז התכתבות אישית של הנשיא בדימוס עם חבר מאוניברסיטת ייל בדבר חוק האזרחות (המונע איחוד משפחות של פלסטינאים עם ערבים אזרחי ישראל) מצא את דרכו לעיתונות. להבדיל, האי-מייל שפורסם נשלח לאחר שהעניין נדון בבג"ץ וברק נשאר בדעת מיעוט.
יגיע היום, ייתכן, והחוק העוסק בבוררות יגיע לפתחו של בית המשפט, בין אם במסגרת עתירה לבג"ץ על חוקתיותו ובין במסגרות אחרות. תואיל נא הנשיאה להמתין בסבלנות, ולהעביר ביקורת שיפוטית על החוק לאחר שחוקק.
כל מי שחושב שמדובר בשיח פנים-משפטפטני מייגע לא מבין לעומק את החשיבות של הפרדת הרשויות והשפעתה על סדר היום הציבורי, כולל זה החברתי. חברי ממשלה וכנסת רק ממתינים בסבלנות לשעת כושר כדי להכניס יותר השפעה פוליטית לתוך הוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה למנות שופטים על פי תפיסתם הפוליטית. במדינה כמו ישראל צעד כזה יהיה הרסני, והנשיאה רק סיפקה בהתבטאויות כאלה את הנשק לאותם גורמים.
בינתיים דבריה לא עשו רעש מיוחד. המקור לשתיקה הציבורית יכול להיות תערובת של כמה סיבות שהתחברו להן יחדיו; אדישות כללית אך גם עוצמתה של הנשיאה הקיימת על השיח הציבורי, שהוא פחות לאין שיעור מאשר זה של קודמה בתפקיד, ייתכן ומביא לשקט התעשייתי ולשלווה שבה התקבלו דבריה.
בשלב זה, זה ממש לא חשוב מה דעתה של הנשיאה על החקיקה הנרקמת ברשות המחוקקת. הכנסת צריכה לסיים את עבודתה, ורק אז, אם העניין יגיע לפתחה של הנשיאה, תוכל היא לעשות את עבודתה ולהעביר ביקורת שיפוטית על החוק ובמקרה קיצוני אף לפסול סעיפים ממנו. עד אז, השתיקה תהיה יפה יותר.
