מי מפחד מהגדלת הגירעון?

ביום שבו נכנס בנימין נתניהו לתפקידו כשר אוצר, בתחילת שנת 2003, הזדרזו אנשיו להעלות לאתר האינטרנט של המשרד את קורות חייו של השר החדש, כולל תיאור פועלו בתחום הכלכלי בשנים שבהן כיהן כראש הממשלה. הביוגרפיה המשוכתבת ניכסה לנתניהו שורה של הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה, הסרת הפיקוח על מטבע חוץ וקיצוץ הגירעון בתקציב.

כמו במקרים אחרים, גם כאן מי שטרחה לקלקל סיפור טוב היתה המציאות. למשל, העובדה שתהליך הליברליזציה במט"ח התחיל שמונה שנים לפני שנתניהו מונה לתפקיד ראש הממשלה.

הגדרת הגירעון נזילה

בנושא חשוב יותר, זה של הגירעון בתקציב המדינה, הסבירו אנשיו של השר החדש כי "נתניהו קיצץ בחצי את הגירעון (מ־4.7% מהתוצר ל־2.4% מהתוצר)". הנתונים האלה היו כמעט מדויקים, אבל היוו רק חלק קטן מהאמת. וחצי אמת, כידוע, גרועה משקר. הגירעון שאיתו סיים נתניהו את תפקידו כראש ממשלה היה באמת נמוך בהרבה מזה שקיבל בתחילת הדרך. אולם השוואה זו חסרת כל משמעות, כי מדובר בשני נתונים שונים לחלוטין. חצי שנה לאחר כניסת נתניהו לתפקיד שינתה הממשלה את הגדרת הגירעון וקבעה כי הגירעון שיוצג כאחוז מהתוצר יהיה הגירעון הכולל, במקום הגירעון המקומי שהוצג עד אז.

לכל הסיפור הדי שולי הזה יש עכשיו חשיבות רבה, כי הוא מגלה לנו פעם נוספת שהגדרות הן בסך הכל דבר דינמי, ולא חייבים להתבצר בהגדרות ישנות גם כאשר מסביב יהום הסער. בשבועות הקרובים יהפוך הגירעון בתקציב לציר מרכזי שסביבו תנוע מדיניות האוצר. כי כאשר נתניהו ושטייניץ מזדרזים להסביר שכל היענות לדרישות המחאה תבוצע רק במסגרת התקציב הקיים, יש לכך משמעות אחת: כל שקל שיינתן לסבסוד מעונות יום, למשל, יילקח מסעיף אחר בתקציב.

מציאות חדשה דורשת חשיבה שונה

אבל שמירת יעד הגירעון, שמוצגת על ידי נתניהו וטרכטנברג כחזות הכל, אינה גזירה משמים. מיד עם יציאת המשק מהמשבר קפצה הממשלה וקבעה לשנת 2012 יעד גירעון שאפתני של 2% מהתוצר. עכשיו נוצרה מציאות חדשה ודרמטית שמחייבת את הממשלה לחשיבה מחדש, ולא יקרה כלום אם בסופה ייקבע יעד גירעון מעט גדול יותר, נניח של 3% מהתוצר. עובדה, רק לפני שנתיים סיימה הממשלה את השנה עם גירעון של 5.1% מהתוצר, ובכל זאת השמים לא נפלו. הגדלת הגירעון ב־1% תאפשר לממשלה להגדיל בשנה הקרובה את הוצאותיה ביותר מ־9 מיליארד שקל, ולחלק את הכסף לאלה שבאמת זקוקים לו.

ואל תאיימו עלינו עם יוון ואיטליה. הגדלת הגירעון תגדיל אמנם במידה קלה את היחס בין החוב לתוצר, אבל עם יחס חוב־תוצר של 76%, ישראל עדיין רחוקה מרחק רב מיוון (129%) ומאיטליה (119%).