יש מה ללמוד מהצרפתים
בעוד שבצרפת ובמדינות אירופיות נוספות עובדים יוצאים לחופשות ארוכות ומרוכזות בקיץ, בישראל לא נשתרשה כלל תרבות של חופשות
בימים אלה, כאשר החופים, בתי הקפה, בתי המלון ובנייני המגורים מתרוקנים מתיירים צרפתים שממלאים אותם שנה אחרי שנה ובמספרים שרק הולכים וגדלים, ראוי לתהות רגע על הרגלי החופשות של הצרפתים בפרט והאירופים בכלל.
Vacances (חופשה) הוא יותר מסתם פריט באוצר המילים של השפה הצרפתית. זהו מושג בעל מטען פוליטי, חברתי ותרבותי, וסמל למאבקים סוציאליים. החופשה בשכר נחקקה לראשונה בצרפת בשנת 1936 על ידי קואליציה של מפלגות שמאל שהייתה אז בשלטון. מאז הפך הנושא לאחד מעמודי התווך של זכויות העובדים ולכלי פוליטי רב משקל. משך החופשה נקבע תחילה לשבועיים, אך בהדרגה נוסף שבוע שלישי, רביעי ולבסוף גם חמישי, תחת שלטונו של פרנסואה מיטראן ב- 1982.
כיום, אם כן, זכאי כל צרפתי על פי חוק לחמישה שבועות של חופשה, המתחלקים בדרך כלל בין החורף לקיץ ומהווים מעין מטרונום הקובע את קצב החיים של הפרט, אבל גם של החברה, הכלכלה והמדינה. מה שאצלנו "אחרי החגים" הוא אצל האירופים "אחרי החופשה". במשרדי הממשלה תמצאו בחודש אוגוסט רק תורנים, מפעלים יוצאים לחופשה מרוכזת והצרפתים המעטים שנשארים בפריס נאלצים לכתת רגליהם למרחקים כדי למצוא מאפיה שתספק את הבאגט הטרי לארוחת הבוקר.
ומי נותן דוגמה אישית? הנשיא כמובן. ניקולא סרקוזי, כמו כל קודמיו, מפנה את ארמון האליזה לשבועיים או שלושה ומקפיד לאפשר צילומים שלו ושל משפחתו בלבוש לא פורמלי ובאוירה נינוחה. אין בעיני הבוחר הצרפתי כל פסול בכך שמנהיגיו לוקחים פסק זמן על מנת לנוח ולמלא מצברים. כך גם במדינות אירופה האחרות וכפי שראינו רק לאחרונה, גם בארה"ב.
בישראל, משום מה, למרות הדברים הרבים שייבאנו מאירופה בכל הנוגע לאורח החיים, לא נשתרשה כלל תרבות של חופשות. אף על פי שהעובד הישראלי זכאי כמובן לימי חופשה בתשלום, הוא ממעט לנצל אותם לחופשות ממושכות ורצופות, אלא מעדיף לפזר יום פה ויום שם, לרוב לצרכי סידורים ולא לצרכי מנוחה, או לאגור אותם על מנת לפדותם בכסף, או סתם לאבד אותם.
תחרות מי עובד יותר
אנחנו עובדים יותר שעות בשבוע מבמרבית המדינות המפותחות, ונוצרה כאן מין תרבות של תחרות על מי עובד יותר שעות וימים ומי ממעט לצאת לחופשה.
לשכת ראש הממשלה (כל ראש ממשלה, לא רק הנוכחי) מוציאה מפעם לפעם הודעה על כך שהמנהיג ייעדר ממשרדו שלושה ימים רצופים וינפוש בצפון. ההודעה מלווה בהסברים ומנוסחת בנימה מצטדקת כאילו יש פסול בכך שאדם הנתון לעומס עבודה וללחצים לא אנושיים יבלה כמה ימים במנוחה עם בני משפחתו, ולא פחות חשוב מזה, עם עצמו. "לא לקחתי יום חופש כבר שנים" הוא משפט שמרבים לשמוע כאן והוא אף נאמר ביותר משמץ של התרברבות.
האמנם יש על מה להתרברב, או שמא האירופים, עם תרבות חברתית ותיקה ומשופשפת יותר הבינו משהו שאנחנו עוד לא הבנו? החופשה אינה סתם היעדרות מהעבודה. מדובר בחלק בלתי נפרד ממחזור החיים המקצועי של אדם, זמן איכות שבראייה רחבה תורם לפריון העבודה שלו יותר משהוא גורע ממנו. מבחינה גופנית ובריאותית אין כלל ספק שמנוחה היא מרכיב חיוני של אורח חיים בריא.
מבחינה נפשית זהו פסק זמן נחוץ מקצב החיים התובעני של האדם המודרני, פסק זמן המאפשר לחשוב, לתכנן וגם לחלום. מבחינה משפחתית זו תרומה שלא תסולא בפז לחיזוק התא המשפחתי והקשר בין מרכיביו. הילדים זוכים לפרק זמן משמעותי בחברת הוריהם כאשר הם נינוחים, קשובים, רעננים ובמצב רוח טוב. ומבחינה כלכלית מהווה תרבות החופשות מנוע אדיר לתעשיית תיירות שאינה נחה לעולם, קיץ וחורף.
אז בפעם הבאה, לפני שנעיר הערה מזלזלת על האירופים הבטלנים וה-vacances שלהם, כדאי לעצור ולחשוב אם בסתר לבנו אנחנו לא מקנאים בהם ואם במדינה לחוצה, תובענית ומהבילה כמו שלנו, לא ראוי שנפרגן לעצמנו נופש של ממש.
דניאל שק כיהן בעבר כשגריר ישראל בצרפת.
