בין רוטשילד לסיליקון ואלי

ללא קשר לתוכני מחאת האוהלים של קיץ 2011, הפורמט הייחודי שלה עורר דיון ציבורי עז. עמימות מטרות המארגנים (לא רק באופן טקטי כלפי חוץ, אלא באופן אותנטי בינם לבין לעצמם), סירובם העיקש לחבור לפלטפורמות פוליטיות קיימות, הניסיון לשוות להתרחשות אווירה "וודסטוקית" - אלה מאפיינים שלא ראינו במפגני מחאה קודמים, לפחות לא בישראל ובטח שלא בעוצמה כזאת.

רבים ייחסו מאפיינים אלה לפער הדורי בין יוזמי המחאה לבין הממסד הפוליטי והתקשורתי. "מחאת פייסבוק", כך היא כונתה, בין השאר משום התפקיד הטכני שמילאו רשתות חברתיות בארגון הפעילויות. יאיר לפיד, המומחה הלאומי לקואופטציה של רגשות פופולריים, הגדיר את פורמט המחאה כמחלק את תושבי ישראל בין אנשי המחר לאנשי האתמול (אני משאיר לקורא את מלאכת הניחוש היכן לפיד מוצא את עצמו בחלוקה זו), והשווה את חוויית הביקור במאהל רוטשילד לשיטוט באתר פייסבוק. אבל האם יש ב"פייסבוקיות" של המחאה משהו עמוק יותר?

המטרה היא הצטרפות מהירה של אנשים

אני נזכר בסצנה מתוך הסרט "הרשת החברתית", אשר מבוסס באופן חופשי על האירועים שהביאו ללידת פייסבוק מתוך מעונות הרווארד. לאחר שהרשת הופכת להצלחה מקומית ומתחילה לפלוש לקמפוסים אחרים, מבקש אדוארדו סאברין, שותפו של מארק צוקרברג, להוון את ההצלחה באמצעות פרסום באתר החברה. צוקרברג נרתע אינסטינקטיבית. "אנחנו עדיין לא יודעים מה זה", הוא אומר. אם האתר של פייסבוק יתחיל להעלות פרסומות, הוא יפסיק להיות "קולי" (cool) וצמיחתו תיבלם.

ואכן, כך צמחו שתי פלטפורמות הענק של עידן האינטרנט הנוכחי, גוגל ופייסבוק. ללא מודל עסקי ברור הן הצליחו איכשהו לממן את פעילותן במשך כמה שנים, שבמהלכן הגדילו במהירות מסחררת את התעבורה באתריהן. זאת עד שהתגבשה מסה קריטית, שאפשרה בסופו של דבר את שגשוגו של מודל עסקי שאפתני בהרבה. כיום שתי החברות מתפרנסות מפרסום, אך לא הנדוש שאותו דמיין סאברין, אלא מסוגים חדשניים ופורצי דרך.

אם הולדת פייסבוק היא המשל, מחאת האוהלים היא סוג של נמשל. הדמיון בין החלטתו של אזרח אם להצטרף לפלטפורמת מחאה (ללכת למאהל, לחתום על עצומות) לבין ההחלטה אם להצטרף לרשת חברתית, טמון בכך שהמוטיבציה להצטרף גדלה ככל שיותר אנשים אחרים עושים כן. הגדרת יעדים ממוקדת או חבירה למפלגה פוליטית בשלב מוקדם מדי של המחאה, כמוה כהיוון מוקדם של תעבורת הרשת שהשיגו גוגל או פייסבוק — צעדים אלה מקטינים את פוטנציאל ההצטרפות של אנשים אחרים, ולכן גם את המוטיבציה של הפעיל הבודד. במקום זאת, ראינו ניסיון להתכוונן למנעד של סנטימנטים ציבוריים וחיפוש אחר דרכים נאותות לבטאו. וכמובן, שמירה על "קוליות".

פעולה קולקטיבית בעידן אינדיבידואליסטי

מחאה אזרחית איננה עסק כלכלי, ולכן האנלוגיה שלי חלקית ביותר. מעבר להבדל המובן מאליו במטרות ובאורך החיים של התופעות, ליוזמי המחאה המקורית יש הרבה פחות שליטה על הנעשה בהשוואה ליזמי גוגל או פייסבוק. למרות זאת, בדברי ימי המחאה האזרחית המקומית, יוזמי מחאת האוהלים עשויים להיחשב כמפתחים מבלי דעת של דרך חדשה לגיוס אנשים לפעילות פוליטית, בהשראת פלטפורמות האינטרנט הגדולות.

בעידן אינדיבידואליסטי, שבו כיכר העיר הפיזית ירדה מגדולתה ואנשים מסתגרים בבתיהם מול הטלוויזיה או הלפטופ, המאפיינים הסגנוניים של מחאת האוהלים - עמימות מטרות אותנטית, טשטוש הגבולות בין עצרת מחאה להפנינג או לקונצרט רוק, והסתייגות ממסגרות פוליטיות מוגדרות - עשויים להיות מה שנדרש כדי לגייס לפעולה קולקטיבית את מי שאינם נשמעים לצווי רבנים.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב