הכמיהה לנורמליות
המחאה החברתית באה גם מתוך רצון לחיות כמו במדינות שבהן רווחת האזרחים היא מטרת העל. הבעיה היא שקשה יהיה לקצץ בהוצאות הביטחון כל עוד אין שלום
בימים אלה מרבים אמצעי התקשורת ובעלי עניין שונים לעסוק בהשוואות מחירים של מוצרים ושירותים יומיומיים בישראל לעומת מדינות מפותחות אחרות. כך למדנו שמחירו של חיתול חד-פעמי גבוה בישראל בעשרות אחוזים מבמקומות אחרים, שחיבה יתרה למוצרי חלב וגבינות תנגוס מהתקציב המשפחתי אחוזים לא סבירים בהשוואה לארצות אירופה, ושמחירו של המבורגר מרשת ידועה עולה כאן עד פי שלושה מבארץ מוצאו, ארה"ב.
בין השורות של ההשוואות האלה ושל המחאה הנוכחית באופן כללי, אפשר לזהות את סימניה של אחת הכמיהות הגדולות של החברה בישראל: הכמיהה לנורמליות. אילו רק יכולנו סוף סוף לחיות כמו האנשים באותן מדינות שאנו מרבים לבקר בהן. אותן מדינות ותיקות, רגועות, נאות מראה ונעימות למחיה, שבהן רווחת האזרחים היא מטרת העל של אושיות החברה, ולא עיסוק בשאלות קיומיות כמו הישרדות במרחב עוין, בניין מדינה חדשה, גיבוש חברה של קיבוץ גלויות וריבוי תרבויות, הגנה על הדמוקרטיה ושאר אתגרים שמדינות מפותחות כבר לא עוסקות בהן (או כך לפחות נדמה לנו).
אין מדובר כאן בקנאה קטנונית, אלא בתחושה טבעית. אלא שהשאיפה לנורמליות והשאיפה למימושה לא יכולה להיעצר ברמת הפרט, ויש לבדוק אותה גם ברמה הלאומית. במלים אחרות, המאבק על מחיר הטיטול, הקוטג' או אף דירת שניים וחצי החדרים, לא ייתן מענה לבעיית סדרי העדיפויות הלאומיים.
מי שיפתח את אתר המידע של ארגון המדינות המתועשות OECD, שישראל התקבלה לשורותיו לפני פחות משנתיים, יוכל למצוא שם נתונים מעניינים על סדרי העדיפויות בהוצאות הממשלה על סעיפים שונים בעוגת התקציב. בדיקה של חמשת הסעיפים המובילים בהוצאות הממשלה בארבע מדינות: בריטניה, אוסטריה, בלגיה וישראל מעלה את התמונה הבאה:
באופן לא מפתיע ישראל היא המדינה היחידה שבה הוצאות הביטחון הן בחמישיה הפותחת. אפילו בבריטניה, מדינה מובילה בנאט"ו, בעלת צבא משמעותי ונוכחות צבאית בזירות שונות ברחבי העולם, סעיף הביטחון הוא רק במקום שביעי. במדינות האחרות, הדומות יותר לישראל בגודלן, ההוצאה אף קטנה מזה.
במרבית הסעיפים האחרים ההוצאה בישראל דומה באופן כללי למדינות האחרות. בתחום הרפואה היא מפגרת בכמה אחוזים ואילו בתחום החינוך היא אפילו מובילה. אבל סעיף השירותים הסוציאליים (הכולל תשלומי פנסיות, דמי אבטלה וקצבאות למיניהן) נמוך באופן דרמטי מאשר במדגם של ארצות אירופיות. כלומר גורמי הרווחה סובלים ממגבלות תקציביות קשות ולכן אזרחי ישראל זוכים לרמת שירות נמוכה יותר.
הטיעון הנשמע לעתים מפי פוליטיקאים שונים על הצורך להעביר באופן מיידי כספים מתקציב הביטחון לתקציב הרווחה, הוא פשטני ובעיקר לא ריאלי. כל בר דעת מבין שמצבה של ישראל היום לא מאפשר לה להקל ראש באיומים המרחפים מעליה. ממילא העברה של מיליארדים בודדים מתקציב הביטחון למטרות אחרות תהיה במבט המקרו בבחינת אספירין לחולה סרטן.
מצד שני, אי אפשר לחיות באשליה כאילו המציאות המדינית-ביטחונית של ישראל והמציאות הכלכלית-חברתית הן ישויות המתנהלות בעולמות נפרדים. לכל ישראלי זכות להחזיק בדעתו לגבי מקומה של ישראל באזור, עתיד השטחים ותושביהם והיכולת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואף להביא עמדה זו לידי ביטוי פוליטי בקלפי.
עם זה, חשוב שיזכור שלכל אחת מהעמדות יש לא רק מחיר מדיני ובטחוני, אלא גם מחיר כלכלי וחברתי. הבעיות אולי נפרדות, אבל העוגה אותה עוגה.
יש סיבות רבות לרצות בפתרון הסכסוך ויצירת עתיד של יציבות ביטחונית למדינת ישראל ולאזרחיה. בימים אלה של התפכחות כלכלית-חברתית והתגייסות האזרחים לטובת עתידם ועתיד אחיהם ואחיותיהם, טוב לזכור שאפילו אם מדובר במבט לטווח רחוק, השלום הוא גם יעד בעל משמעות אסטרטגית בתחום הכלכלה, החברה והרווחה. רק עם בואו תוכל הטבלה הישראלית להתאזן ולהידמות לאלה של מדינות אחרות ב-OECD.
דניאל שק, לשעבר שגריר ישראל בצרפת
