הקרב על התודעה
הניצחון במאבק החברתי טמון בעיקר בתודעה הציבורית ולא בהישגיו בפועל בלבד
הבעיה האמיתית של אנשי המחאה הנוכחית היא שאין להם סיכוי להצליח. המאבק, צודק ככל שיהיה, נועד מראש לכישלון וככל שישתתפו יותר אנשים בהפגנות, תחושת הכישלון צפויה להיות צורבת יותר.
נסו לרגע להיזכר בשביתת העובדים הסוציאלים, עובדי משרד החוץ ואפילו הרופאים. בכולן הציג ציבור השובתים רשימת דרישות, שייתכן והן נכונות ונובעות ממצוקה אמיתית, אולם בשל היקפן ובשל העובדה שהשובתים חשבו שיוכלו להשיג אותן במלואן, האכזבה מההישגים האמיתיים הייתה גדולה.
האכזבה לא הייתה מנת חלקם של המוחים בלבד, אלא גם של הציבור הרחב ושל התקשורת שנתנה רוח גבית למרבית המחאות והשביתות. הטענה שנשמעה במרבית המקרים הייתה "בשביל זה נלחמתם?!" זאת למרות שבחלק מהמקרים ההישגים אכן היו משמעותיים.
במקרה של "מחאת האוהלים" עלול להתרחש מקרה דומה, ואף חמור מכך. בשל היקף התביעות העצום, הנאמד במיליארדים רבים, לא צריך להיות נביא על מנת לחזות כי המוחים לא יקבלו את מלוא הדרישות, ואפילו לא חלק קטן מהן. מעבר לכך, גם ההישגים שיתקבלו לא באמת ישפיעו על חלקים נרחבים מהאוכלוסיה והם צפויים להיות ממוקדים בקבוצות ספציפיות בלבד.
השאלה היא מה יקרה כ"שתאלם" ותעלם תרועת הפסטיבלים? האם התחושה תהיה של ניצחון או של כישלון צורב ומה יהיו ההשלכות של אותה "תודעה".
ניקח לדוגמא את מלחמת לבנון השנייה. האם ניצחנו או הפסדנו. התחושה בקרב הציבור היא של כישלון אולם בפועל גבול הצפון שקט כפי שלא היה מעולם ונסראללה כבר הודה שאם היה יודע כיצד ישראל תגיב, לא היה מבצע את המהלכים שהובילו לפרוץ המלחמה. אז אולי כן ניצחנו? התשובה לכך אינה ברמת העובדות והמטרות אלא ברמת התודעה. התודעה היא זו שקובעת את ההוויה, והיא זו שתוביל או תמנע מהחיזבאללה לפעול שוב בצפון.
כבר היום ניתן לראות כי כולנו נהנים מהישגיה של מחאת האוהלים, הישגים שרק לפני חודשיים נראו דמיוניים: המחלבות הורידו את מחירי הקוטג', ממשלת ישראל החליטה, לדעתי בצעד נדיר, לספוג את עליית מחירי הנפט בעולם ולא להעלות את מחירי הדלקים, שוק הנדל"ן נכנס להאטה, משרדי התשתיות והאוצר מחפשים דרכים כיצד להפחית את עליית מחירי החשמל הצפויים, חברות מסחריות נמנעות מלהעלות מחירים, הרשתות השונות הוזילו בעשרות אחוזים את מחירי הטיטולים למיניהם ועוד ועוד. כל זאת בחודשיים בלבד!
הקרב האמיתי
הקרב כעת לא צריך להיות רק על ההישגים. הקרב האמיתי צריך להיות על התודעה הציבורית בסוף המאבק, ועל הקרב הזה ראשי המאבק חייבים לשים דגש, כבר היום. השאלה הקריטית היא האם כשתסתיים המחאה התחושה תהיה של הצלחה או כישלון. מדובר בתודעה ולא בעובדות.
תודעה של "העם ניצח", תמשיך לקדם את המטרות שעליהן יצאו המוחים להפגין, תמנע, או תפחית, את הפגיעה במעמד הביניים גם בהמשך ותאפשר לציבור לאיים ביציאה למאבקים דומים על נושאים נוספים.
תודעה של "המוחים נכשלו" תיתן מכת מוות למחאות דומות בעתיד ותביא לתחושה של שיכרון כוח שתאפשר, למי שרק ירצה, להמשיך ולהתעלם ממעמד הביניים. אין ספק - גם אם יגידו אחרת, כל הגופים בגינם החלה המחאה ירצו להפחית מגודל הישגיה, ומיד בסיומה יתחילו לפמפם כי היא נכשלה. זאת על מנת למנוע מחאות דומות בעתיד.
אמנם לא תמיד נכון להציג "ניצחון" במהלכו של המאבק - תחושה זו עלולה להביא לפגיעה בהישגים הסופיים ואף לפירוק המחנה הנאבק, שהרי כבר "ניצחנו". אולם דווקא במקרה זה, מקרה בו ההישגים הם עצומים מכל הבחינות, אולם אין סיכוי להשיג ולו חלק קטן מרשימת הדרישות המקורית, תודעה של הצלחה או כישלון היא זו שתביא להישגים ומאבקים נוספים. לכן על ראשי המוחים להציג כבר היום בפני הציבור, הממשלה והתקשורת את רשימת ההישגים העצומה, ולא רק את רשימת הדרישות. לרשימה זו משמעות גדולה בהרבה משינוי כזה או אחר בתקציב.
הכותב הוא מנכ"ל משותף במשרד הייעוץ התקשרותי-אסטרטגי והיח"צ "רובינס-שטינמץ"
