שנתיים וחצי של סחבת שוות רק 90 אלף שקל
השופט יהודה זפט סירב ב־2009 לתת צו מניעה בעתירה נגד ההתקשרות של עמידר עם משרד יעקב וינרוט. שלוש שנים לאחר מכן הצדדים נפרדו, משרד וינרוט גזר קופון שמן, ולביהמ"ש לא נותר אלא לקבוע פיצוי מגוחך לעותר
09:08
09.08.11
התמשכות ההליכים בבתי המשפט גובה לעתים מחיר יקר, כשהתדיינויות הופכות לתיאורטיות ובאות מעצמן על סיומן. כך, בצעד מפתיע, הודיעה לפני ארבעה חודשים חברת עמידר לבית המשפט המחוזי בתל אביב על סיום ההתקשרות בינה לבין משרד עורכי הדין בראשות יעקב וינרוט - התקשרות העומדת במרכזה של עתירה המתבררת כבר שנתיים וחצי בבית המשפט. עמידר לא פירטה את הסיבה לסיום ההתקשרות, אך הודיעה כי בכוונתה לפרסם מכרז חדש לבחירת יועץ משפטי. בכך היה די לבית המשפט כדי להכריז על תיק העתירה "תיאורטי", ולסיים את הדיון בו.
מדובר בעתירה שהוגשה ע"י עו"ד ליאור עמידור, המיוצג ע"י עו"ד שחר הררי, אשר הפסיד במכרז לבחירת יועץ משפטי שפרסמה עמידר לפני כשנתיים וחצי. עו"ד עמידור טען כי וינרוט לא עמד בתנאי הסף של המכרז, אך כדי לעקוף זאת התמודד בשותפות עם עו"ד רז כהן ממשרד אחר, בטענה כי "שני המשרדים נמצאים בהליכי מיזוג". טענה זו הועלתה, נטען, שכן המכרז המקורי דרש שהזוכה יהיה "משרד עורכי דין אחד". לכן ביקש לפסול את המכרז ולערוך מכרז חדש.
ההיקף הכלכלי של המכרז עמד על מיליוני שקלים. במועד הגשת העתירה ביקש העותר צו מניעה זמני שיאסור על עמידר להתקשר עם משרד וינרוט עד לסיום הטיפול בהליך. התיק התברר בפני השופט יהודה זפט, אשר דחה את הבקשה ואף חייב את העותר בתשלום 40 אלף שקל הוצאות.
מאחר שזפט הוא שופט המטפל בבקשות לצווי מניעה בלבד, הועבר התיק להמשך טיפול בפני השופטת שרה ברוש. בשבוע שעבר פרסמה פסק דין הקובע כי נוכח הודעת עמידר כי ההתקשרות בינה לבין משרד וינרוט פסקה והיא תקיים מכרז חדש, נראה שהעתירה הפכה לתיאורטית וכי העותר ממילא קיבל את מרבית הסעדים שעתר להם, ובראש ובראשונה סיום ההתקשרות בין וינרוט לעמידר.
השופטת ברוש קבעה כי עם כל החשיבות שמייחס העותר לעתירה, לא מדובר באחד המקרים החריגים שבהם יש טעם לדון בעתירה תיאורטית בשל השלכות ציבוריות. עוד קבעה כי רצונו של העותר להגיש תביעת פיצויים אינו גורם לכך שיהיה מקום לדון בעתירה תיאורטית.
למרות זאת, השופטת ברוש קבעה כי יש מקום לחייב את עמידר ואת וינרוט בתשלום הוצאות לעותר, על רקע העובדה שלא הובהרה הסיבה להפסקת עבודת משרד וינרוט, ואם קיים קשר סיבתי בינה לבין ייתור העתירה. "זולת האמירה הסתמית בהודעת עמידר, כי עבודת וינרוט הופסקה ללא קשר לעתירה... שתיקתה של עמידר בעניין זה פועלת כנגדה", כתבה. לפיכך, חייבה השופטת את עמידר ואת וינרוט לשלם 50 אלף שקל הוצאות לעותרת ובנוסף להחזיר לה את הסכומים שנפסקו לה על ידי השופט זפט בגובה 40 אלף שקל.
הקשר לווינרוט: ברוש גילתה, וזפט לא
החלטתה של ברוש לחייב את וינרוט ועמידר בהחזר הוצאות שפסק לטובתם השופט זפט מעניינת במיוחד על רקע העובדה שמדובר באחד משני תיקים אישיים של וינרוט, שנידונו בפני השופט זפט בלא שזפט נתן גילוי נאות על שירותים משפטיים שקיבל בעבר מוינרוט.
בינואר 2011 חשף "כלכליסט" כי זפט קיבל במשך חמש שנים ייצוג ממשרד וינרוט, מאז ראשית שנות התשעים עד דצמבר 1994, תמורת שכר טרחה נמוך שעמד על 16,597 שקל בלבד. ב"כלכליסט" נחשף כי בשנים שלאחר מכן טיפל זפט, בלא גילוי נאות, בעשרות תיקים שבהם ייצג משרד וינרוט ובהם שני תיקים שווינרוט היה אחד הצדדים לתיק ולא רק עו"ד מייצג.
עוד נחשף כי גם בעלה של השופטת ברוש היה לקוח של וינרוט בראשית שנות התשעים, אך אף שחלפו כמעט 20 שנה, כשקיבלה לידיה השופטת ברוש את התיק בתחילת 2009, היא מסרה על כך גילוי נאות לצדדים.
בעקבות החשיפה ב"כלכליסט" הוגשו תלונות לנציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, אשר קבע באפריל 2011 כי על זפט חלה חובת גילוי של חמש שנים ממועד סיום הייצוג ותקופה "ארוכה משמעותית" בתיקים שבהם וינרוט היה צד במשפט. גולדברג קבע לפיכך כי זפט הפר את חובת הגילוי כשדן ב־2003 בתיק אישי של וינרוט בעניין איש העסקים עזרא עורקבי ועו"ד שחר בן עמי, אך פסק כי לדעתו בתיק עמידר לא חלה חובת גילוי נאות, שכן התיק נפתח בינואר 2009 - לאחר שחלפו 15 שנה ממועד סיום הייצוג.
משרד וינרוט: "הייצוג נפסק בשל עומס"
ממשרד וינרוט נמסר בתגובה: "לאחר כשנה וחצי שבהן שימשנו כיועצים המשפטיים של עמידר, פנינו ביוזמתנו וביקשנו מעמידר (ללא כל קשר לעתירה) להשתחרר מתפקידנו, וזאת בין היתר מטעמים של עומס עבודה. לא נדרשנו על ידי בית המשפט להתייחס לסיבת הפסקת הייצוג".
מעמידר, שיוצגה בהליך ע"י עו"ד שגיא פרדו, לא נתקבלה תגובה.
