מחאת הדיור
הפעם, לשם שינוי, לא זרקו את הבעיה למשפטנים - העימות הוא ישיר, העם נגד השלטון
1. מאהל רוטשילד, יום ששי, 01:00 לפנות בוקר. חבורת צעירים מקובצת סביב נתן זהבי ושותה בצמא את זכרונותיו. "הייתי האשכנזי היחיד בפנתרים השחורים", הוא מספר להם. צ'רלי ביטון אמר בשבוע שעבר: "אתם יודעים למה אנחנו לא הצלחנו ואתם כן? כי היום מנהיגים את המחאה אשכנזים ולא פרענקים".
למרות שהשד העדתי קצת פאסה, יש משהו בדברים ובהשוואה. הפנתרים של אז הפחידו לא רק את הממסד, אלא גם את הרוב הדומם. הם נראו מסוכנים, פרועים, אאוטסיידרים. הם דיברו - בעיקר צעקו - ב-ח' ו-ע'. ראש הממשלה גולדה מאיר גינתה אותם כ"לא נחמדים". סוג של אנדרסטייטמנט למה שחשבה עליהם באמת. היום ביבי לא יעז להגיד שהם לא נחמדים. וחוץ מזה, הם בטח לא מסוכנים. הם הילדים שלנו. הם לא אאוטסיידרים שמסכנים את הרוב, הם הרוב שמסכן את האאוטסיידרים המנותקים מצרכיו האמיתיים.
2. בין התקדימים שרשמה המחאה האזרחית ראוי לברך על עוד אחד. העימות הוא ישיר, ראש בראש, בין העם לשלטון. הפעם, לשם שינוי, לא זרקו את הבעיה למשפטנים. בעשרות השנים האחרונות, אין סקנדל או שבר חברתי שלא תועל לפתרון משפטי – ועדת חקירה, בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה.
מלחמות, מהומות ערביי ישראל, קצבאות החרדים וגיוסם, חינוך, גיור, חילופי שבויים, מיגון שדרות, מינוי שרים, רפורמות משקיות (הגז שבדרך לבג"ץ). הכול שפיט.
היה בכך חיסרון ויתרון. החיסרון הוא שהמשפט לא פותר באמת שום בעיה. היתרון הוא בשיכוך והרגעת הזעם הציבורי. בגלל התחושה שעושים משהו. בכל זאת, משפטנים ולא פוליטיקאים יושבים על המדוכה.
במחאה הנוכחית אין משפט, ובינתיים אין גם הצעה להעבירה למסלול משפטי. אפילו מיכה לינדנשטראוס לא התנדב להציע את התערבותו. גם בכך יש יתרון וחיסרון. היתרון שאולי משהו באמת יקרה בסוף. החיסרון - אם לא יקרה, נחסר את התיווך המשפטי שמסתיר, מעלים ומשכך את הזעם. והזעם הזה עלול להיות מסוכן.
