לא ילכו שתיים יחדיו
התעסוקה והשוויוניות לא צועדות יחד בישראל בשני העשורים האחרונים
מה יותר טבעי וברור מטענת היותן של התעסוקה והשוויוניות צמד תאומים סיאמי? הכלי היעיל ביותר לטיפול בפערים כלכליים וחברתיים אמור להיות כלי התעסוקה, שכן שכר העבודה אמור לשחלף דמי אבטלה, או גרוע מכך, היעדר הכנסה וקצבאות שונות, ולשפר את מצבו היחסי של העני בהשוואה לעשיר, ולו במעט.
בשנים האחרונות הולכות ומתחזקות הטענות בעיתונות הכלכלית בדבר: 1. השתייכות משפחות, שאחד או אפילו שניים מראשיהן מועסקים, למעגל העוני; 2. גידול משמעותי בשכר הבכירים בהשוואה לקיבעון בשכר הזוטרים, וכתוצאה מכך, הגדלת פערים בין עשירים לעניים.
במאמר זה נבחן את הקשרים שבין נתוני בנק ישראל על שיעור האבטלה השנתית באחוזים, נכון לסוף כל שנה (על פי סקרי כוח אדם), לנתוני הביטוח הלאומי על מדד הג'יני (לאחר תשלומי העברה ומסים ישירים), המודד כמותית את אי השוויוניות באוכלוסיה. זאת עשינו לעשרים השנים האחרונות: 2009-1990.
הממצאים מעניינים ביותר. התעסוקה והשוויוניות לא צועדות להן יחד במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים, זאת אף אם לכך נועדו מלכתחילה.
הקשר שבין נתוני האבטלה לנתוני אי השוויוניות, שאמור היה להיות קשר חיובי חזק, כלומר: אבטלה גבוהה - אי שוויוניות גבוהה, ולהיפך, אבטלה נמוכה - אי שוויוניות נמוכה, תופס בישראל בשני העשורים האחרונים את הכיוון ההפוך דווקא, וזאת בבדיקות שונות: בהתייחס לתקופה כולה, בחלוקה לשני עשורים ובהקדמת האבטלה לג'יני (תוך התייחסות לפערי זמן בהשפעת השיפור בתעסוקה על מדד הג'יני).
אמנם הקשר אינו מובהק סטטיסטית, אך מפתיע ביותר לגלות כי כיוונו שלילי, או הפוך, גם אם לא מובהק.
להמחשת "פרדוקס ההתנתקות הכלכלית", שבין התעסוקה לשוויוניות, מעניין להציג את נתוני הקיצון הבאים: בשלוש השנים הראשונות של שנות התשעים (1992-1990) עמדה רמת האבטלה בארץ על 10.8% בממוצע שנתי. מדד ג'יני לאותן שנים עמד על רמה נמוכה יחסית, ממוצע של 0.33 לערך. בשלוש השנים האחרונות (2009-2007) ירדה האבטלה לרמה ממוצעת של 6.8% לשנה, בעוד מדד ג'יני בשנים אלו עמד על ממוצע של כ-0.39. להלן הנתונים בטבלה:
הפרש באחוזים בסיס 1992-1990
תעסוקה ושוויוניות
מהנתונים דלעיל עולה כי לצד ירידה של 37% בנתוני האבטלה בשני העשורים האחרונים, הייתה עלייה של כ-17% במדד ג'יני.
הכלי האמור להיות היעיל ביותר בהשגת שוויוניות במשק, כלי התעסוקה, איבד מכוחו לחלוטין, ואולי אף יותר מכך, הוא הפך לעלה תאנה המכסה בקושי רב, וברמה הרטורית בלבד, את ערוות חוסר הבושה, שאליה הידרדר המשק הישראלי בשנים האחרונות.
הכותבים הם מרצים מן החוץ בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב.
