חדר עבודה לכלב

בשנתיים האחרונות התקיימו אינספור ימי עיון, מפגשים סגורים, פתוחים, ישיבות מיוחדות עם נציגי ממשלה, ימי עיון לאנשי מקצוע, כנסים למבינים, תערוכות למי שאין לו מושג, מסיבות עיתונאים דחופות ותערוכות בנייה - שכולם נועדו לטפל בבעיית עליית מחירי הדירות. איכשהו, כולם עסקו ב"מצב". והסיבה ל"מצב" הוגדרה בכולם כבעיית הבירוקרטיה.

אותן מילים חוזרות שוב ושוב: "הממשלה לא נתנה מספיק קרקע, המינהל לא הוריד את המחירים, הוועדות תוקעות בנייה בגלל תירוצים מגוחכים עד מעצבנים, והקבלנים מעלים ומעלים את שולי הרווח על הדירות". הכל נכון. כל אלה באמת אשמים במחירי הדירות הגואים. אבל הנה עניין שיהפוך את כותב שורות אלה למאוד לא פופולרי בקרב הקוראים הצעירים. משום מה, בשיח הציבורי בישראל נמחק כמעט לחלוטין חלקנו שלנו, הציבור, רוכשי הדירות, בחגיגה הזו. איש כבר לא מעלה על דעתו להזכיר שגם למי שקונים את הדירות יש חלק בהחלטה על מחירן.

האם באמת שכחנו ששוק הדירות בישראל הוא שוק סופר־משוכלל? המחירים בו הם הכי לא יציבים שאפשר, הם מושפעים תדיר כמעט מכל תנודה של מצב המשק, התחרות ורמת הביקוש. המחירים בו מושפעים לא פחות מתחרות אדירה על לבו וכיסו של הצרכן. אבל המחירים מושפעים גם מכלל פשוט וקבוע אחד - ישראלי מצוי רוצה שיהיה לו כמו של שכנו, ואם אפשר אז יותר גדול ויותר יקר.

בישראל קרה משהו בעשור האחרון בתחום הדיור. הדירות שבונים קבלנים הפכו ליותר מושקעות אבל גם להרבה יותר יקרות. אחת התוצאות של ההליך הזה היא שינוי "בטעם" קהל רוכשי הדירות פה. שינוי שאם היה בתחילת העשור נחלתם של בני גיל המעבר המבוססים - משדרגי הדירות, עכשיו ברור שכבר מדובר בחלחול אל שכבות גיל והכנסה נמוכות יותר.

דור הבייבי בומרס הישראלים, אלה שנולדו פה סביב מלחמת העצמאות, קנו דירה שענתה לצרכיהם האמיתיים. שניים וחצי חדרים לזוג צעיר היה משהו שנחשב לחיות ברווחה. ידעה אז כל אם עברייה שאם בניה ובנותיה ירכשו בעתיד דירה גדולה יותר, זה יקרה כי הם יוכלו להרשות זאת לעצמם. ילידי מלחמת לבנון (הראשונה) לעומתם, רוצים דירה חדשה של חמישה חדרים עם מרפסת שמש, חדר עבודה לכלב ושתי חניות צמודות ליד מחסן וגינה. לא משנה אם הם משתכרים בהתאם או לא. לא משנה אם יש להם תוכנית לחמישה ילדים או לאחד וכלב. רוצים וקונים. סטנלי פישר יכול לרקוד עם בנקאים עד דלא ידע. זה לא יעזור לו. הרוב המוחץ רוצה דירות גדולות ויקרות מדי, ורוב הקונים הצעירים מקבלים בבנק הלוואה לדירה שהיא הרבה מעבר למה שהם אמורים לקנות על פי הצרכים האמיתיים שלהם.

חובה להזכיר כי יש אחרים, צנועים, ענייניים, שמחפשים דירות שמתאימות להם באמת. אבל הם לא הרוב. ליותר מדי ישראלים חשוב שיקנאו בהם יותר מאשר שתהיה להם משכנתה שניתן לעמוד בתשלומיה.

תכף יקפוץ עלינו הקיץ. עונה שנחשבת לעונה של הנחות ומבצעים בשוק הדירות. אך כפי שזה נראה עכשיו, גם הקיץ, כמו בשלושה שקדמו לו, כנראה לא נראה הורדות מחירים מהותיות של דירות, שלא לדבר על שינוי כיוון אמיתי בשוק הדירות בישראל. העונה הקרובה היא זמן טוב לשאול סוף סוף, האם לא הגיעה השעה שהמדינה תעסוק בחינוך ערכי של הציבור בתחום הכלכלי. התשובה חיובית: זה צריך להתחיל כבר בבית הספר.

לשאלה מדוע זוג צעיר מקריית אתא עם ילד בן שנה ושכר ברוטו משותף של פחות מ־9,000 שקל בחודש לא מוכן לרכוש דירת יד שנייה, יש תשובה אחת: כי ככה חינכו אותו. נדל"ן, יאמרו לכם המבינים, זה עניין של לוקיישן. אבל נדל"ן, כמה פשוט לגלות את זה כאן בארץ הקודש של שנות האלפיים, זה גם עניין של אדיוקיישן.