פרשת תעשיות אלקטרוכימיות: היה היתה תביעת ענק
פרשת תעשיות אלקטרוכימיות שהיוותה אבן דרך בתחום אחריות דירקטורים דעכה כשכונס הנכסים הרשמי הפריד את תביעתו נגד הדירקטורים מתיק הפירוק בהוראת בית המשפט. טענותיו זהות, אך בתביעה הבדל קטן — סכומה הנו שישית מסכום התביעה המקורית
מה שאגרה אחת יכולה לעשות לתביעת ענק. החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, שלפיה לא ניתן לנהל את התביעה נגד הדירקטורים ונושאי המשרה בתעשיות אלקטרוכימיות במסגרת תיק הפירוק - טרפה את הקלפים בפרשה, או לפחות שינתה את הסכומים. קביעת בית המשפט כי יש לנהל את ההליך במסגרת תביעה אזרחית
מה שלא השתנה בבקשת תביעת הכנ"ר, המיוצג על ידי עו"ד יאיר ליבוביץ', אוסנת שטמר־ידייקין ויוני בן סימון ממשרד לוינבוק, אלו הן ההאשמות החמורות בדבר מעשי מרמה ושוחד נגד הבכירים. התביעה מופנית נגד שורה ארוכה של אישים וגופים, בהם בעלת השליטה חברת ICC והעומדים מאחוריה, יו"ר הדירקטוריון ג'ון פרבר, מנכ"ל החברה אמיר אנדולט, וראש עיריית חיפה יונה יהב ששימש כדירקטור בחברה. הסכום העיקרי שלא השתנה בתביעה הוא זה הנתבע מחברת הביטוח מנורה, שביטחה את הדירקטורים, ועומד על כ־100 מיליון שקל.
הליך מקוצר וסנקציות
הסיבה העיקרית שהובילה להגשת התביעה בהליך רגיל היתה החלטת נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה בלהה גילאור בפברואר, שקבעה כי לא ניתן לנהל את התביעה במסגרת תיק הפירוק. סיבה נוספת היתה תוצאות שליליות של מאמצי הפשרה בין חברת ICC לבין נציגי הכנ"ר - מאמצים שפרטיהם נותרו חסויים בשלב זה.
השופטת גילאור קבעה בהחלטתה, כי "ריבוי הפרשיות וריבוי הנתבעים מעידים על היקף הבירור הנדרש, שאינו מתאים לדרך של בקשה למתן הוראות. גם סכום התביעה מלמד כי מוטב לבררה בדרך הרגילה".
הניסיון של הכנ"ר להגיש את התביעה במסגרת תיק הפירוק היה ביולי האחרון. סעיפי החוק הרלבנטיים הם 373 ו־374 בפקודת החברות, שמאפשרים "מסלול מהיר ומקוצר" להטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים בחברה שהגיעה לפירוק. ההבדל העיקרי בין הליך כזה לבין תביעה רגילה הוא במהירות ההליך וביכולת המוגבלת להביא במסגרתו ראיות ועדויות.
סעיף 373 עוסק בתרמית והוא בעל אופי עונשי. במילים אחרות, הסנקציה שניתן להטיל במסגרתו אינה מוגבלת לגובה הנזק שגרם הדירקטור או נושא המשרה, ולא נדרש להוכיח קשר סיבתי בין התרמית לבין קריסת החברה. הסעיף המחמיר מאפשר אפילו להטיל סנקציה פלילית של מאסר עד שנה אחת. סעיף 374 מצומצם יותר מבחינה הסנקציה ומוגבל לשיעור הנזק שגרם אותו נושא משרה לחברה.
התקנות שקובעות את התנהלות ההליך במקרים כאלה מיוחדות, ומאפשרות לשופט להפעיל שיקול דעת רחב, לדוגמה, לא להתיר השמעת עדים.
השופטת גילאור היתה חד־משמעית בהתייחסותה להליך בהקשר לתיק הזה, כשקבעה כי "ההצדקות לקיומו של הליך מהיר ומקוצר אינן עומדות עוד".
תעשיות אלקטרוכימיות פעלה בתחום הפטרוכימיה והיתה לאחת החברות הגדולות בישראל לייצור ולמכירה של חומר גלם בתעשיית הפלסטיקה, הנקרא PVC. במאי 2004 נכשל מהלך ההקפאה והבנקים לאומי, הפועלים ודיסקונט הגישו בקשה לפירוק. במסגרת תיק הפירוק, הוגשו נגד החברה תביעות חוב בגובה 665 מיליון שקל, ששוויין כיום 937 מיליון שקל. במסגרת תיק הפירוק ולאור החשדות סביב התנהלות המנהלים שגרמה להתמוטטות, נקבע כי משרד רו"ח רוזנבלום־הולצמן ינהל חקירה בעניין. ביולי 2010 ביקש הכנ"ר לנהל את ההליך במסגרת הפירוק.
בבקשה שהוגשה ביולי נטען כי ICC ופרבר ניהלו את החברה באופן שיטתי ומכוון בדרכי תרמית, תוך ניצול לרעה של מעמדם המהותי בחברה ובאמצעות תשלום שוחד למנכ"ל החברה. לגבי הדירקטורים נטען כי הם מילאו את תפקידם ברשלנות. הטענה העיקרית היא שהחברה התנהלה על פי הצרכים של בעלת השליטה ICC, ולא לטובתה שלה. בין היתר נטען כי נכסי החברה הועברו ל־ICC, ואולי חמור מכל - תשלום שוחד הועבר למנכ"ל החברה כדי שישתף פעולה.
הפרוטוקולים נחשפים
אמנם ICC ופרבר טרם מסרו את כתב ההגנה בתביעה, אך עמדתם לגבי ההתרחשויות מוצגת בתביעה שהוגשה על ידם לפני שבועיים למחוזי בתל אביב, שבה תובע פרבר מהמדינה 10 מיליון דולר בגין אותה פרשה ממש.
הטענה העיקרית שמוצגת שם, על ידי עורך הדין זהר לנדה ממשרד ברנע, היא שהפרת הבטחות שלטוניות גרמה לקריסה. אף מילה על טענות הכנ"ר. מהתביעה עולה כי היתה מערכת הסכמית משולשת - בין המדינה, תעשיות אלקטרוכימיות ו־ICC. עיקר ההבטחה של המדינה עסק במחיר האתילן, חומר גלם עיקרי ששימש את החברה, שאותו הבטיחה המדינה להכניס לפיקוח. לטענת החברה, ההבטחה היא זאת שהביאה את ICC להשקיע מיליוני דולרים בחברה במהלך 2002. בפועל, טוענים ICC ופרבר, המדינה לא עשתה דבר.
עם הגשת התביעה של הכנ"ר נגד הדירקטורים ונושאי המשרה נחשפו גם הפרוטוקולים המלאים של החקירות שנוהלו בין היתר כנגד המנכ"ל אנדולט וסמנכ"ל הכספים עודד איסבורנו. האחרון טען כי הדירקטורים בחברה היו מעורבים בהחלטות. "היתה ועדה אקזיוטיבית, שהחברים בה היו אמיר, אמנון נויבך ויונה יהב. הם היו מעורבים".
כשנשאל איסבורנו מדוע הרים פרבר ידיים מההשקעה בחברה השיב: "פרבר ציוני נלהב והוא מאוד אוהב את החברה, אשתו והילדים פחות וג'ון אורם (נתבע נוסף, היה נשיא ICC ודירקטור בתעשיות אלקטרוכימיות – מ"ש) הרבה פחות. אולי הם חשבו שמוטב להשקיע את הכסף במקומות אחרים, עם תשואה יותר גבוהה". איסבורנו הוסיף, כי "פרבר ידע לבוא ולשכנע את הבנקים. אם הוא היה רוצה, הוא היה נפגש עם גליה מאור וסוגר עניינים".
ממשרד האוצר נמסר בתגובה לתביעת ICC, כי "המדינה תלמד את כתב התביעה ותמסור תגובתה בבית המשפט. נציין כי תביעת החברה מוגשת לאחר שהמדינה הגישה שתי תביעות כנגדה שנידונות בימים אלו".
עו"ד אלעזר נחלון ממשרד אגמון, המייצג את הדירקטורים יהב, אמנון נויבך, מסר בתגובה כי "מדובר במיחזור של טענות מהליך קודם, שאותו סילק בית המשפט על הסף. הדירקטורים פיקחו באופן נאות על המתרחש בחברה".
עו"ד לימור קלהמר המייצגת את אמיר אנדולט, מסרה כי "התשלומים ששולמו לאנדולט שולמו להשלמת שכרו, בהתאם להסכם העסקתו ובידיעתם של כל הגורמים הרלבנטיים. בניגוד לנטען, אנדולט פעל לטובת החברה". תגובת עו"ד זהר לנדה שמייצג את פרבר ו־ICC: "כשנקבל את התביעה נתייחס אליה". עו"ד ניצה פוזנר ממשרד צדוק, המייצגת את אסבורנו: "מבחינתו הוא עשה מה שהוא סבר שהוא נחוץ ביותר כדי לאפשר את המשך קיומה של החברה".
מקרים להשוואה: התביעה בבנק למסחר הסתיימה אחרת
שתי הפרשיות הבולטות שמהוות מדד להשוואה לפרשת תעשיות אלקטרוכימיות הן התמוטטות הבנק למסחר ופרשת פלד־גבעוני. שתיהן התפוצצו בשנת 2002, אך ההליכים האזרחיים האישיים נגד הדירקטורים בהן הסתיימו בצורה שונה. הראשון החל והסתיים בפשרה בתיק הפירוק, והשני החל בתיק הפירוק אך עבר לפסים של תביעה רגילה ומתנהל עד היום.
במקרה של הבנק, ביוני 2005 הגיש הכנ"ר בתפקידו כמפרק הבנק תביעה בגובה 271 מיליון שקל כנגד האחראים לקריסה, בהם מנכ"ל הבנק משה ליבוביץ', יו"ר הדירקטוריון שמיל ובר ומשרד רואי החשבון קסלמן. התביעה הסתיימה לבסוף בסדרה של הסדרי פשרה: ב־2007 התפשר משרד קסלמן על תשלום בגובה 23 מיליון שקל, וכשנה לאחר מכן התפשר הכנ"ר עם 21 הדירקטורים ונושאי המשרה על תשלום של 12 מיליון שקל. בנובמבר 2008 אישרה השופטת ורדה אלשיך את ההסדר "בלב כבד", לא לפני שהעבירה עליו ביקורת.
במקרה פלד־גבעוני הסיפור שונה. מדובר בפרשה שבמרכזה קריסת החברות שבקבוצה לאחר רכישתן על ידי קבוצת פלד־גבעוני, בראשה עמד המפכ"ל ומנכ"ל חברת חשמל לשעבר רפי פלד. באוגוסט 2002, שנה לאחר הרכישה, קרס אשכול החברות הציבוריות והותיר אחריו חובות של כ־800 מיליון שקל. בסוף 2007 ביקש המפרק רו"ח חן ברדיצ'ב לנהל תביעה בגובה 100 מיליון שקל במסגרת תיק הפירוק. אלשיך החליטה שהתביעה לא צריכה להתנהל בהליך מזורז אלא בתביעה רגילה.
באוקטובר 2009 הגיש המפרק את התביעה בהליך רגיל בגובה 75 מיליון שקל. התביעה מתנהלת בימים אלה לאחר שבסוף 2010 דחה השופט עופר גרוסקופף את הבקשה לסלק את התביעה על הסף.
