האסון שמעבר לפינה

תוצאות רעידת האדמה ביפן - ובראשן המשבר המתמשך בכור הגרעיני בפוקושימה - מזכירות את ההתרסקות הכלכלית שחוותה ארה"ב והובילה לשפל הגדול. שני האירועים מלמדים אותנו לקח חשוב בכל הנוגע לסיכונים ולאופן הגרוע שבו מתמודדים איתם השווקים והחברות האנושיות. מובן שמבחינות מסוימות אי אפשר להשוות בין רעידת האדמה הטרגית, שגרמה ליותר מ־25 אלף הרוגים או נעדרים, לבין המשבר הכלכלי, שלא ניתן לייחס לו מחיר פיזי כה חמור. אולם, בכל הנוגע לדליפה הרדיואקטיבית בפוקושימה, בהחלט ניתן לומר כי קיים דמיון רב בין שני האירועים.

מומחים לגרעין ולכלכלה הצהירו בגאון שהטכנולוגיה החדשה מפחיתה את הסיכון להתרחשות אסונות. המציאות הוכיחה אחרת: לא רק שהסיכונים קיימים, התוצאות שלהם היו כה הרסניות עד שהן בהחלט מחקו את התועלות שקיימות כביכול באותן מערכות משוכללות ומהוללות.

לפני השפל הגדול, הגורואים הכלכליים של ארה"ב - מיו"ר הבנק הפדרלי המרכזי ועד לטייקונים כלכליים - התרברבו בכך שכבר למדנו לשלוט בסיכונים. מכשירים פיננסיים "חדשניים" כמו נגזרות אשראי אפשרו הפצת הסיכונים לרוחבה ולאורכה של הכלכלה. כיום אנחנו יודעים שגורואים אלה הוליכו שולל לא רק את החברה, אלא גם את עצמם.

אנו מעדיפים להוליך את עצמנו שולל

אשפי הכלכלה, התברר, לא הבינו את המורכבות הטמונה בסיכונים, שלא לדבר על הסכנות הטמונות ב"התפלגות חד־זנבית": מונח סטטיסטי שמתאר אירועים נדירים שיש להם השלכות עצומות, ולעתים מכונים "ברבורים שחורים". ואולם, נראה שאירועים שהיו אמורים להתרחש פעם במאה שנה או אפילו פעם אחת בהיסטוריה, מתרחשים מדי עשור. גרוע מכך, לא רק תדירות האירועים מוערכת בחסר, אלא גם הממדים האסטרונומיים של הנזק שהם גורמים, כמו התוצאות של דליפה רדיואקטיבית.

מחקרים בכלכלה ובפסיכולוגיה מסבירים למה אנחנו כל כך לא טובים בהתמודדות עם סיכונים כאלה: יש לנו מעט מאוד בסיס אמפירי שעל פיו ניתן לשפוט אירועים נדירים, ולכן קשה לנו לבצע הערכות מושכלות. בנסיבות כאלה, לא רק שאנחנו שוגים בתקוות שווא, יש לנו מעט סיבות לאמץ את המחשבה. נהפוך הוא - כל עוד אחרים משלמים את מחיר הטעויות, אנחנו מעדיפים להוליך את עצמנו שולל. מערכת שמעבירה את ההפסדים לידי החברה ולוקחת לעצמה את הרווחים מועדת להתמודדות קלוקלת עם סיכונים.

ואכן, הסקטור הכלכלי כולו מוצף ב"בעיות הנציג" ובתופעות הלוואי שלהן. לסוכנויות הדירוג היה תמריץ לתת דירוגים טובים לניירות ערך בסיכון גבוה שהונפקו בידי בנקי ההשקעות ששילמו להן. סוכנויות המשכנתאות לא שילמו את המחיר על חוסר האחריות שבה נהגו, ואפילו אלה שהיו מעורבים במתן הלוואות עושקות או שיצרו ושיווקו ניירות ערך שנועדו מראש, עשו זאת בדרכים שלא חשפו אותם לתביעות אזרחיות ופליליות.

כל אלה מביאים אותנו לשאלה הבאה: האם ממתינים לנו מעבר לפינה אירועי "ברבור שחור" נוספים? למרבה הצער, קרוב לוודאי שחלק מהסיכונים הגדולים שניצבים בפנינו כיום אינם מאורעות נדירים. החדשות הטובות הן שניתן לשלוט בסיכונים כאלה בעלות נמוכה עד אפסית. החדשות הרעות הן שצעדים כאלה יתקלו בהתנגדות פוליטית עזה, מפני שיש אנשים שמרוויחים מהסטטוס קוו.

שניים מהסיכונים הגדולים התממשו בשנים האחרונות, אבל כמעט לא עשינו דבר כדי להצליח לשלוט בהם. במובנים מסוימים, ייתכן שהאופן שבו נוהל המשבר האחרון רק הגדיל את הסיכון למשבר כלכלי עתידי.

הבנקים עדיין נהנים מפריבילגיות

בנקים "גדולים מכדי ליפול" והשווקים שבהם הם פועלים יודעים כיום שהם יכולים לצפות לחילוץ אם ייקלעו לצרה. כתוצאה מ"הסיכון המוסרי" הזה, הבנקים יכולים לקחת הלוואות בתנאים מועדפים, מהלך שיעניק להם יתרון תחרותי שאינו מבוסס על איכות הביצועים אלא על עוצמה פוליטית. בעוד שהצלחנו למתן כמה מלקיחות הסיכונים המוגזמות, גופים פיננסיים ממשיכים לתת "הלוואות טרף" העושקות את הלווים ולסחור ללא רגולציה בנגזרות אפלות "מעבר לדלפק". למעשה, כמעט לא חל כל שינוי באותם תמריצים מובנים המעודדים לקיחת סיכונים מוגזמת.

זאת ועוד, בשעה שגרמניה השביתה את הכורים הגרעיניים הישנים שלה, בארה"ב ובמדינות אחרות גם מתקנים גרעיניים שסובלים מאותן בעיות שקיימות בפוקושימה ממשיכים לפעול. עצם קיומה של תעשיית הגרעין תלוי בסובסידיה ציבורית חבויה - זהו המחיר שהחברה האנושית משלמת במקרה של אסון גרעיני, וכן כל העלויות של סילוק הפסולת הגרעינית, נושא שעדיין לא טופל כראוי. תחילת הסוף של הקפיטליזם חסר המעצורים.

בסופו של דבר, מי שמהמר בלאס וגאס מפסיד יותר משהרוויח. בתור חברה אנושית, אנחנו מהמרים באמצעות הבנקים הגדולים שלנו, המתקנים הגרעיניים שלנו, הכוכב שלנו. כמו בלאס וגאס, בני־המזל הבודדים - הבנקאים שמעמידים את הכלכלה שלנו בסיכון ובעלי חברות האנרגיה שמעמידים את הכוכב שלנו בסיכון - יצליחו לצאת מכך ללא פגע. אבל באופן כמעט ודאי, אנחנו כחברה אנושית (כמו כל המהמרים) נפסיד. למרבה הצער, זהו הלקח מהאסון ביפן, לקח שממנו אנחנו ממשיכים להתעלם ולכן ממשיכים לסכן את עצמנו.

ג'וזף שטיגליץ הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה וזוכה פרס נובל לכלכלה