לנצח את השפע

ב־2006 פרסם כתב העת "הרווארד ביזנס ריוויו" מאמר בן 12 עמודים שעסק בבלבול וחוסר האונים שאנשים חשים אל מול מכשירים שיודעים לעשות יותר מדי דברים. שם המאמר היה "לנצח את עייפות הפיצ'רים" (Defeating Feature Fatigue). כדי להבין על מה הם דיברו שם, זמנו מזיכרונכם את ימי תור הזהב

ואף על פי שמי שנזכר עכשיו בווידיאו הישן שלו בוודאי מהנהן נמרצות בהסכמה, המחקר שערכו מחברי אותו מאמר מעלה מסקנה הפוכה: בהינתן שני מוצרים דומים, רוב האנשים ילכו על זה שהכיתוב על אריזתו מבטיח יותר פיצ'רים; וזאת אף על פי שהם יודעים שזה הופך את המכשיר למסובך יותר לשימוש, ושסביר שלעולם לא ישתמשו ברוב התכונות שהוא מציע. זאת ועוד: בהינתן האפשרות להתאמה אישית, אנשים תמיד יעדיפו להעמיס על המכשיר תכונות עד קצה גבול היכולת. רק אחרי שיפתחו את האריזה וידליקו את המכשיר, מגלה המחקר מה שכולנו יודעים ומכירים, הנוחות והידידותיות יתחילו לשחק תפקיד ויתפסו את מקומן של ריבוי התכונות בראש פירמידת השיקולים. רק שאז, כמובן, אתם כבר תקועים עם פיל לבן ענקי בסלון, שנוסף על כל מה שפילים עושים בדרך כלל, הוא יודע גם לתזמן משלוח פקסים, לצלם מסמכים ב־300dpi, ומכיר חמש תוכניות סחיטה וייבוש שונות.

אז למה אנשים ממשיכים לעשות את אותן טעויות ולקנות מוצרים מסובכים כדי למלא צרכים פשוטים? האמת היא שקשה להאשים אותם. מכשירים עולים כסף וזמן, קשה להחליף או לשדרג אותם והם תופסים הרבה חלל. ואם אנחנו ממילא כבר זקוקים לפקס, מדפסת, סורק ומכונת צילום, עדיף שכולם יהיו בקופסת פלסטיק אחת, קטנה ושמחה, ושיגיעו עם כמה שיותר כפתורים, שיהיה. אי אפשר לדעת מתי תצטרכו לתזמן איזה פקס צבעוני לרשימת נמענים מוגדרת מראש.

ואז האינטרנט נכנס לחיינו. לכאורה האופי החינמי, הפתוח, המקושר ונטול המחויבות של הרשת אמור היה לאפשר לראשונה לחברות וצרכנים לאחד אינטרסים סביב מוצרים רזים, ממוקדים ומדויקים, שעושים רק מה שהם צריכים. לכאורה, כמובן. הרגלים קשה לנער. לא מפתיע שהגיבורים של ימי ראשית הווב היו יאהו, לייקוס ואקסייט — מפלצות אינטראקטיביות בנפח של גלקסיות קטנות שביקשו להאכיל את כולם בהכל. ולא מפתיע שאחרוני המוהיקנים של התופעה ההיא – יאהו ו־AOL – מחפשים היום את דרכם, אם להשתמש במילים עדינות במיוחד.

כי באינטרנט יש משוואה אחת חשובה (יש הרבה, אבל זאת רלבנטית לכאן): המרחק מעמוד הבית שלך לאתר הספורט האהוב עליך זהה למרחק בין עמוד הבית שלך לאתר הספורט האהוב עליי. לכן, מרגע שהתברר שאי אפשר להתמודד עם העושר האינסופי של הרשת באמצעות המקסימליזם החזירי שעוצב בידי הפורטלים החלוציים של האינטרנט, החל תהליך הצמצום. והתהליך הזה נמשך בעוד אתם קוראים את השורות האלה. שיא תהליך הצמצום, לעת עתה, הוא שירות המיני־בלוגים שכונן מגבלה דרקונית על מספר התווים שמשתמשיו רשאים להקליד בכל פעם. לא כי אי אפשר; לא כי אין מקום על השרת; פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות.

אבל כדי שזה יתבסס כדבר הנכון, עד שטוויטר ייהפך לכוכב ולכלי תקשורת מרכזי בתקופת ההפגנות באיראן ובמצרים - היינו זקוקים לאבולוציה. בשום רגע אחר בהיסטוריה של האינטרנט שירות כמו טוויטר לא יכול היה להרשות לעצמו להכריח אנשים להסתפק ב־140 תווים, ועוד למנוע מהם לצרף תמונה. כי הם היו בוחרים במישהו שכן נותן להם. האופן שבו מכשיר יכול להרשות לעצמו לשחק בכל המגרשים - להישאר רזה ובעל תכונה אחת, בעצם, אבל לפי בחירה לספוח אליו שומן משירותים חיצוניים – הוא ייחודי לאינטרנט. זו אחת הבשורות הטכנולוגיות שלו, אבל גם – ואולי בעצם לפני הכל – בשורה מחשבתית.

האינסטינקט של מי שגדל על ברכי הווידיאו הביתי הוא להוסיף, להעמיס. הגישה שלנו, לטכנולוגיה ולחיים המודרניים בכלל, היא של כמה שיותר, יותר טוב. של לא יועיל – לא יזיק. העיצוב המינימליסטי, ההחלטה להגביל אותנו ואת יכולתנו לשלוט במכשיר או באתר, עומדים בניגוד לשאיפה אנושית בסיסית ולסיבה שבראנו את הטכנולוגיה: הרצון שלנו לקבל יותר תמורת פחות.

לכן כולנו חייבים הרבה מאוד לטוויטר. הצלחתו הפכה אותו לנער הפוסטר של תנועת הנגד של המינימליזם. בהרבה מובנים, טוויטר מביא בעזרת תוויו המעטים את השינוי התפיסתי הזה. הוא הראה שהדרך להתבלט באוקיינוס המידע היא דווקא להתכווץ לשטח הקטן ביותר שאפשר.

טוויטר סלל את הדרך למיינסטרים עבור עוד שירותים שהאמינו בניכוש אגרסיבי של תכונות, יכולות ואפשרויות, ובהצבת מגבלות מלאכותיות. האתרים טאבמלר ו־Posterous צמצמו בעיקשות את מלאכת הבלוגינג, והפכו אותה לפשוטה עד כדי גיחוך; היזם הצעיר מאחורי האתר צ'ט רולט עמד על כתפי הענק של טוויטר כשברא שירות וידיאו־צ'ט סביב מגבלה קפריזית המונעת מהמשתמשים לבחור עם מי לדבר; וגרופון לימד את כולם שמבצע מוצלח אחד ביום לאימייל זה כל מה שצריך כדי להפוך את שוק הקופונים על הראש.

המגמה הזאת כבר לא עומדת להשתנות. גוגל וסרגלי הכתובות החכמים של הדפדפנים החדשים תקעו את המסמר האחרון בארון של השירותים המונוליתיים הישנים, שרצו להיות בעצמם האינטרנט. יזמים ומעצבים ממשיכים לכווץ את גבולות הגזרה של המוצרים שלהם, ומאפשרים להם לתקשר זה עם זה באופן שיאפשר גמישות אינסופית בהמשך הדרך. מינימליזם הפך למונח כמעט מגונה בחוגים מסוימים, ואין ספק שעוד יגיעו מכות נגד, אבל האמת שאי אפשר להכחיש היא שהמרחב הווירטואלי הוא כר המרעה האדאלי של הצמצום, ואם יורשה לי להמר רגע – עוד לא ראינו כלום.