רעשי משנה מיפן

ממדי ההרס, הן לנפש והן לרכוש, בעקבות רעידת האדמה והצונאמי ביפן, הם בלתי נתפסים. אבל אנחנו יכולים להתחיל להעריך את ההשפעות האפשריות על שאר חלקי אסיה ועל כלכלות גדולות אחרות ברחבי העולם.

ההשקפה הצרה לגבי השפעתו הכלכלית של האסון היא שיפן כבר חסרת חשיבות מבחינה זו. אחרי הכל, יותר משני עשורים של צמיחה אטית בתוצר הוריד בחדות את היקף השפעתה על הכלכלה הגלובלית. האסון עשוי לייצר השפעה בלתי פרופורציונלית על שרשרת האספקה בתעשיית המכוניות והטכנולוגיה, אך הפרעות אלה יהיו חולפות.

על פני השטח, שתי הכלכלות הגדולות בעולם אינן צריכות לחשוש. יפן מהווה רק 5% מכלל היצוא האמריקאי ו־8% מהיצוא של סין. בתרחיש הגרוע ביותר, של ערעור מוחלט של כלכלת יפן, ההשפעה הישירה על כלכלות ארה"ב וסין תהיה קטנה - "גילוח" של לא יותר מכמה עשיריות האחוז משיעורי הצמיחה השנתיים שלהן.

יצוא אוסטרלי נרחב ליפן

מקרב ה־G10, לאוסטרליה החשיפה הישירה הגדולה ביותר ליפן - עם יעד של כ־19% מכלל היצוא שלה. גוש היורו נמצא בקצה השני של הספקטרום, ויפן מהווה פחות מ־2% מהיצוא שלה.

מקרב הכלכלות המתפתחות, הפיליפינים ואינדונזיה הם החשופים ביותר ליפן, אשר קולטת כ־16% מהיצוא הכולל שלהם. דרום קוריאה, הכלכלה השלישית בגודלה במזרח אסיה, נמצאת בצדו השני של המתרס ומסתמכת רק על 6% יצוא ליפן.

אך ההתבוננות הצרה אינה מביאה בחשבון את הנתון הקריטי ביותר: "אפקט יפן" לא התרחש בתקופה של חוסן כלכלי ראוי לציון. וזה נכון לא רק לגבי יפן עצמה, שבה שני עשורים אבודים הותירו את כלכלתה האיתנה לשעבר בשיעור צמיחה קטן מ־1% מאז ראשית שנות התשעים. זה נכון גם לגבי הכלכלה הגלובלית הרחבה יותר, אשר רק החלה להתאושש מהמשבר הפיננסי והמיתון החמורים ביותר מאז שנות השלושים.

יתרה מכך, אפקט יפן אינו הגורם היחיד המשפיע עתה. העליות במחירי הנפט ומשבר החוב הריבוני באירופה מדאיגים מאוד גם כן. בעוד שכל אחד מגורמים אלה לבדו אינו יכול לגרום למשבר, השילוב והתזמון הם מדאיגים, במקרה הטוב.

אזלה התחמושת לבנקים המרכזיים

מעבר לכך, קיים סיבוך אחר שהופך את רעשי המשנה של היום למשמעותיים יותר: לממשלות ולבנקים המרכזיים אזלה התחמושת המסורתית שעליה הסתמכו בתקופות של מצוקה כלכלית, וזה נכון הן לגבי המדיניות המוניטרית והן לגבי הפיסקאלית. שיעורי ריבית הקרובים לאפס וגירעונות תקציביים חריגים הפכו לנורמה. כתוצאה מכך, המדיניות הבלתי קונבנציונלית, שטרם נבדקה יעילותה, כמו למשל "הקלה כמותית", הפכה ללהיט בקרב בנקאים מרכזיים.

בדיוק כפי שאין זה אפשרי לנתק את מכשירי ההנשמה מחולה אנוש, אי אפשר לגמול כלכלות שיצאו מתקופת בועה מהמנה הקבועה של הזרקות כספים. וכאן עולה אולי הדאגה הגדולה מכולם: בעוד שהעולם שלאחר המשבר נפגע שוב ושוב מגלי הדף ולבנקים המרכזיים אין אפשרות לקצץ בריבית, אקורד סיום בדמות אינפלציה נראה לפתע כאפשרות מוחשית ביותר.

כן, יפן תשתקם, כפי שאירע בעקבות רעידת האדמה בקובה ב־1995. אבל, בדיוק כפי שהבנייה שלאחר קובה תרמה מעט מאוד לסיומם של העשורים האבודים הראשונים של יפן, תרחיש דומה צפוי גם עתה.

סטיבן רואץ' הוא מרצה באונ' ייל ומחבר הספר ."The Next Asia"

פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט"