כל מי שמתכנן לעצמו עתיד כעובד עצמאי, מן הראוי שיחרות על דגלו וישנן שלוש פעמים ביום את הסיסמה: "אם אין אני לי מי לי". לא בכדי אני משתמש במילה "עובד"; קובעי המדיניות במדינת ישראל שכחו שהעצמאי הוא קודם כל עובד.
אולם הפלא ופלא, התפיסה האידיאולוגית בכל הקשור לעובד העצמאי, להבדיל מן העובד השכיר, היא: תלמד להסתדר לבד, ואם אינך מסוגל - זבש"ך! דמי אבטלה? הס מלהזכיר. פיצויי פיטורין? חילול הקודש.
הציטוט הבא, בתרגום חופשי, לקוח מתוך תקנון העובד העצמאי בספרד: "אם כי נכון הוא שהחוקה אינה מתייחסת במפורש אל העבודה העצמאית, בחלק מהוראותיה
כלולות זכויות שאפשר להחילן על העצמאים... חופש היוזמה, תמורה הולמת לכיסוי צורכי העובד וצורכי משפחתו, חובת השמירה על הרגולציות הציבוריות לביטוח לאומי של כל האזרחים, שיבטיחו את הסיוע ואת השירותים הסוציאליים המתאימים בשעת הצורך".
בהמשך מפורטת תוצאות החקיקה: "בשנים האחרונות מספרם וחשיבותם של העובדים העצמאיים עולים בהתמדה... מדובר בקבוצה רחבת ממדים, המבצעת עבודה מקצועית מתוך סיכון משאביה הכלכליים העצמאיים ובתרומת עבודתה האישית, כשרבים עושים את זה ללא עזרתם של עובדים שכירים. בסופו של דבר, מדובר בקבוצה הנזקקת לרמת הגנה סוציאלית דומה לזאת העומדת לרשותם של העובדים השכירים".
עד כאן ספרד.
ומה אצלנו? לא קיימת חקיקה ספציפית המסדירה את התמיכה בפעילותם של העצמאים, דוגמת חוק עסקים קטנים; חוק לבחינת חוקים, המעביר כל חקיקה חדשה במסננת הבוחנת את השפעתה על עסקים קטנים; חוק העובד החופשי (פרילנסרים); חוק הקובע מכסת מינימום להשתתפות עסקים קטנים במכרזים ממשלתיים ובמכרזים של רשויות מקומיות. מכסה כזאת מקובלת כבר במקומות שונים בעולם.
בניגוד ליצרנים, למגזר נותני השירותים אין פחת מואץ שעליו הם זוכים לפיצוי. בניגוד לשכירים, לעצמאים אין רשת ביטחון סוציאלית בדמות דמי אבטלה מחד ופיצויי פיטורין מאידך. למעשה, האזכור היחיד שיש להם בתקציב המדינה לשנים 2011–2012 הוא בדבר: "שיפור וייעול הליכי עשיית עסקים". אין בכך ולו קצה קצהו של הפתרון הנדרש לטיפול הוליסטי במגזר העסקים הקטנים והבינוניים, שרובו ככולו מורכב מעצמאים.
בחינה של תקציבי מדינות כמו ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה, אירלנד, קנדה ורבות אחרות, מגלה צעדים ממוקדים לקידום העסקים הקטנים. אצלנו רבים לאחרונה המלל והשיח הציבורי בכל הקשור לריכוזיות במשק הישראלי. הואיל שבכלכלה, כמו בטבע, מדובר בחוק כלים שלובים, הטיפול בכשל שוק זה צריך להיעשות באמצעות חיזוק ועידוד מגזר העסקים הקטנים והבינוניים. השקעה בחוסנו של מגזר זה מהווה פיזור סיכונים.
גם בכל הקשור לנגישות לאשראי לא שפר גורלו של מגזר העסקים הקטנים והבינוניים. בעוד שהעסקים הגדולים, שכבודם במקומם מונח, מהווים כ־1% מהעסקים במשק, הם צורכים כ־65% מהאשראי.
שיעור העובדים העצמאים במדינת ישראל מצוי מזה שנות דור במגמת ירידה, מכ־13% בראשית שנות השבעים לכ־7% בלבד כיום. המשמעות היא שהעצמאים נדחקים החוצה והמשק הופך להיות תלוי בקבוצות גדולות וריכוזיות. לא למותר לציין כי כ־55% מהעובדים במשק מועסקים על ידי בעלי עסקים קטנים ובינוניים.
בכל אחד ואחד מהתחומים, מדינת ישראל אינה מספקת תמיכה לצורכיהם של העסקים הקטנים. יהיה אפשר לדבר על פתרון רק אם תתבצע פריצת דרך בדמות תוכנית כוללת, מקיפה והוליסטית, שתצביע על שינוי כיוון ביחס המדינה לעסקים הקטנים. לשם כך נדרשת מנהיגות. השאלה היא האם זו שרויה במקומותינו.
הכותב מכהן כנשיא לה"ב - לשכת העצמאים בישראל
קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה