לא שולחן ולא עגול
מי שחשב שהקמתו של שולחן עגול של המדינה, העובדים והמעסיקים יפתור את סכסוכי העבודה במשק התבדה ובגדול; כשאף אחד לא רוצה לצאת הפראייר ונקלעים למבוי סתום חוזרים המראות הישנים של שביתות ודיונים בבתי הדין לעבודה
איזו אופטימיות היתה במשק רק לפני חצי שנה, כאשר הממשלה החדשה של בנימין נתניהו חתמה על עסקת חבילה עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני.
עידן חדש נראה כמפציע, בו סכסוכי עבודה ייושבו סביב שולחן עגול וגדול אליו יסבו נציגי העובדים, האוצר והמעסיקים והכל ייפתר בדרך של משא-ומתן. תמימות הנעורים הזו, המלווה כנראה כל ממשלה טרייה, התנפצה לה בשבועות האחרונים. השולחן העגול, מסתבר, אולי טוב לדיונים על שער הדולר, המכס על ייבוא ברזל וסוגיות מקרו-כלכליות, אבל הוא לא המפתח להכנסת שקט ליחסי העבודה המתוחים ממילא בשעת משבר כלכלי.
עובדי נמלי הים, עובדי תעש, עובדי חברת החשמל, קלדניות בתי המשפט, עובדי המנהל והמשק בשירותי בריאות כללית (15,000 איש!) מאיימים בעיצומים או כבר נמצאים במהלכם ועובדי ההוצאה לפועל כבר ביקשו סכסוך עבודה ומי יודע אילו עוד ועדים עתידים להצטרף, כאשר עיני כבר הודיע כי אם לא ייפתר משבר השכר בעשרות רשויות מקומיות עניות הוא עשוי להשבית גם אותן.
אחד האנשים הכי חזקים במשק הישראלי (יש שיגידו שלישי רק לנתניהו ולנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר) לא מתכוון לוותר על דרישות השכר והפנסיה של העובדים הללו בקלות והוא יודע שבסופו של דבר הוא ישיג את מבוקשו. יש יסוד סביר להניח שזה לא יהיה באמצעות השולחן העגול.
האוצר, מנגד, לא מתכוון כל-כך מהר לשים את היד בכיס ולהוציא מתקציב המדינה סכומי עתק המוערכים בהרבה יותר ממיליארד שקל (רק התוספת שדורשים עובדי הכללית היא כ-300 מיליון שקל בשנה) וזה עוד לפני הפרטת הנמלים והבונוס של חצי מיליון שקל לפועל נמל. אין כסף לתוספות שכר או להכרה בקלדניות כעובדות מדינה, אומרים באוצר, במידה מסויימת של צדק.
הבעיה היא שגם העובדים, ברובם, צודקים. שכר שבחודשים טובים מגיע אל קצת מעל המינימום, כמו שקורה במקרה של הקלדניות, הוא בדיחה. שכרם של עובדי המנהל והמשק בכללית נשחק מזה שנים וכולם מסכימים שיש לשדרגו, רק שהנהלת הקופה והאוצר רבים ביניהם מי יישא בנטל. כך גם במקרה של חברת החשמל, שהחישוב החדש של התחייבויות החברה לפנסיה של העובדים הוא אולי נכון מתמטית, אך עלול לסכן את העתיד הכלכלי של הגמלאים ב-9 מיליארד שקל.
בישראל, כמו בישראל, אף אחד לא רוצה לצאת פראייר. לכולם ברור איך כל אחד מהסכסוכים הללו ייגמרו. הצדדים ייתכנסו לשולחן המשא-ומתן, כנראה בחסות בית הדין לעבודה (אולי השולחן העגול האמיתי ליחסי עבודה), שם יגיעו לאיזה מספר שכולם יוכלו לחיות איתו.
עד אז, כל אחד יעשה שרירים להראות שהוא לא נכנע בקלות, ללמדנו שהשולחן העגול הוא טוב ויפה, עד שמגיעים למצב של מבוי סתום ביחסי עבודה. מהרגע הזה חוזרים לכללי המשחק המוכרים של הפגנות, שביתות וה"אין כסף" של האוצר. מי שימשיך לסבול זה הציבור שהגישה שלו לשירותים ציבוריים חיוניים משובשת קשות. במיוחד היום, לא נעים להיות ישראלי חולה או כזה המצפה לדיון בבתי המשפט.
נ.ב.
ההסתדרות הודיעה השבוע כי היא תשנה את חוקתה כך שגם עובדים זרים יוכלו להצטרף אליה. כ-250 אלף יש מהם בישראל, רק מעל 100 אלף הם חוקיים. במקביל, הודיע יו"ר ההסתדרות כי הוא מתנגד לגירושם של ילדי העובדים הזרים מישראל ודורש "למצוא להם פתרון שאינו גירושם מישראל".
אם עיני באמת חושב שמדובר בנושא ראוי והומני הוא יוכל להראות זאת לקראת סוף שנת הלימודים, כאשר תפוג הארכה להישארותם בארץ. ההסתדרות יכולה לקחת חלק בהפגנות נגד גירוש הילדים ולהשפיע גם מאחורי הקלעים. המנגנון שעומד לרשותה לא דומה בגודלו וביכולותיו למה שהארגונים הפועלים בתחום כיום רגילים אליו.


