הסדר האג"ח באפריקה ישראל: עד אובדן שליטה

הצילומים שפורסמו אתמול ב"כלכליסט" חושפים באופן נדיר, בלי פילטר יחצני וללא הוראות במאי, כיצד נראית פגישה לילית מהסוג שהוביל להסדר האג"ח באפריקה ישראל. עשרה גברים פחות או יותר, בחולצות בגוונים נועזים שבין תכלת ללבן, ישובים סביב שולחן גדול מדי, מבינים שהם צריכים להספיק לתקן את הצעצוע שהתקלקל לפני שההורים יחזרו ויגלו הכל.

למתבונן מהצד זה נראה כמו התנצחות עד טיפת הדם האחרונה. בפועל, משני צדי השולחן יוצגו אינטרסים דומים להפליא.

הקלישאה "כשהשפל מגיע, רואים מי שחה עירום" עברה טוויסט מעניין בקריסה של לב לבייב. במקרה של אפריקה, שני הצדדים - הן בעל השליטה והן הגופים המוסדיים - שחו עירומים באותה בריכה עכורה. לשניהם היה אינטרס לשמור על גובה המים. ככל שהמפלס יירד, כך יתברר לעומק עד כמה נגמר ללבייב הכסף, ובו בזמן תיחשף ערוותם של הגופים המוסדיים, שהיו להוטים להלוות לטייקון הקורס 7.5 מיליארד שקל תמורת נכסים שהוא הרהר בהקמתם במוסקבה.

כך שחו במשך חודשיים שני העירומים באותה בריכה, כל אחד מהם ישב על הפקק שבצד שלו וכל מאמציו הוקדשו לכך שלא יברחו יותר מדי מים. וכשהאינטרס הוא משותף, ההסדר שמתקבל בסופו של דבר אינו משקף באמת את הצורך של הציבור.

לא במקרה, הגוף הקולני ביותר לאורך המשא ומתן היה פסגות של רועי ורמוס. את האג"ח של אפריקה ששוכב בתיק ההשקעות שלו ורמוס קיבל כנדוניה כשרכש את שאריות בית ההשקעות פריזמה. מבחינתו, אם המים בבריכה יירדו, זו הערווה של רון לובש שתיחשף.

שלבייב יילך הביתה

על הדברים להיאמר במפורש: הסדר האג"ח באפריקה ישראל צריך היה להסתיים כשלבייב איננו עוד בעל השליטה. ההסדר צריך היה להסתיים כך גם במחיר פירוקה של האימפריה לחתיכות ומכירת החלקים "במחירי הפסד", כפי שהילכו עלינו אימים. יותר מזה, ההסדר היה צריך היה להסתיים כך אפילו אם הסיכון היה אי־פירעון ולו של אג"ח אחד של אפריקה מכאן ועד עולם. בתרחיש קיצוני ובלתי הגיוני כזה, תיק הפנסיה של הציבור היה קטן ב־0.4%. זה הפסד שאנחנו, כל אלה שהפנסיות שלהם מנוהלות בידי אותם גופים מוסדיים, ואני בכללם, היינו צריכים לדרוש לספוג.

אפריקה היתה המקום לנהל כלכלה אמוציונלית. כלכלה של שחור ולבן, הפוכה מזו שמלמדים בבתי הספר למינהל עסקים, שתלמידיהם החרוצים ישבו אתמול משני צדי השולחן במשרדו של עו"ד ליפא מאיר. הרי כבר חילקו נובל לחוקרים שגילו שאנחנו לא תמיד מקבלים החלטות רציונליות. אז בואו לא נקבל אותן לטובתנו.

לבייב לווה מיליארדים ואין לו איך להחזיר? שילך הביתה. האנשים שמנהלים את הכסף שלנו הלוו מיליארדים בלי ביטחונות מספקים? שישלמו במשרתם. הקרנות יפסידו תשואה? שיכאב לכל אחד מאיתנו בכיס. רק זעקה ציבורית על כספי הפנסיונרים שירדו לטמיון תבטיח שבפעם הבאה ילוו את הכספים הללו כנגד בטוחות ראויות, שמישהו כבר ראה אותן בעיניים. רק כשכל אחד ואחד מהמשקיעים ירגיש פצע קטן בחיסכון הפנסיוני שלו, הוא ידרוש שבפעם הבאה מנהלי הכספים של חברות הביטוח לא ייתנו אותם בתנאים שלא יבטיחו החזר. אמנם נפסיד עכשיו, אבל נרוויח הרבה יותר בעתיד.

ההסדר לא מכאיב מספיק

הסדר כזה, שבטווח הארוך הוא המשתלם ביותר לחוסכים, לא היה יכול להיוולד בליל השימורים אצל ליפא. הוא חייב להיכפות מבחוץ, על ידי גורם נטול אינטרסים. הוא עדיין יכול להיכפות - אם כי הסיכויים לכך קלושים - על ידי בית המשפט. בעלי האג"ח מסדרה ט' והששון לקרב של עו"ד דן אבי יצחק הם קו ההגנה האחרון, אבל ספק אם אפילו הם מבינים שזה ההסדר הראוי.

בהיעדרו של מישהו שבאמת ידאג לציבור החוסכים, מה שיצא מההסדר הלילי לא מכאיב מספיק לאף אחד. שני הצדדים ישבו מספיק חזק על הפקקים בבריכה, ערוותם לא נחשפת עד תומה. כך, לבייב ימשיך לנהל את אפריקה משום ש"תרומתו לניהול הנכסים עצומה" - שם קוד לכך שכנראה רק הוא מבין את הכללים שלפיהם עובדים ברוסיה, על ההתחייבויות, הקודים והלחישות של המיליארדרים ששולטים שם. ואילו מנהלי החסכונות שלנו ימשיכו לתלות בו את אמונם העיוור במהלך 16 השנים הבאות. להם זה יספיק כדי להגיע לפנסיה. לנו, או שכן, או שלא.