עבודה בעיניים: לא פראיירים

סיפורה של ג'ניפר אוקונל מוושינגטון הוא לא רק סיפורו של החלום האמריקאי ושברו, אלא גם נושא לקח עבורנו, הישראלים.

עד לפני ארבע שנים חיה אוקונל (34) עם משפחתה בפרברי סיאטל. בעלה היה מכונאי רכב. היא עסקה בקייטרינג. עם שתי משכורות וארבעה ילדים - שלושה שלה ואחת שלו

כעבור שנתיים נאלצו להחזיר אותו לבנק. דן נפצע בגבו, הרופאים הזהירו שאם ירים משקל של יותר מחמישה ק"ג, הוא עלול למצוא עצמו משותק. הוא אמנם קיבל מעט פיצויים כנפגע עבודה, אבל בלא הכנסתו הסדירה, לא הצליחו בני הזוג לעמוד בהחזרי המשכנתה. רגע לפני שמצאו עצמם ברחוב, הציע להם חבר לגור בקרוון שבחצר שלו, דיור מהסוג הרווח כל כך בארצות הברית.

דן וג'ניפר נענו להצעה הנדיבה והעתיקו את מגוריהם לאזור כפרי ממערב לסיאטל. כדי להתפרנס, הם פתחו עסק לניקיון בתים של גמלאים, חקלאים, אמנים ונופשים באזור. הם מנקים, מכבסים, מגהצים, מבשלים, משקים גינות, משגיחים על בתים שבעליהם נעדרים ואפילו עושים בייבי־סיטינג לחיות מחמד. ג'ניפר לא בוחלת בעבודה הקשה, כולל בסופי שבוע, למרות היותה בוגרת כלכלה בקולג'. "עושים הכל כדי שנוכל לשלם חשבונות", היא מסבירה בפשטות.

המפתח לקיומם הוא השכר שהם גובים - 25–30 דולר לשעה, זאת לעומת שכר המינימום במדינת וושינגטון, שעומד על כ־8.5 דולרים לשעה, ונחשב הגבוה ביותר בארה"ב. על אף התעריף הגבוה, בני הזוג שולטים בשוק הניקיון באזור. למראה עלון של מתחרה שמציע מחירים נמוכים יותר, אוקונל מחייכת ומצביעה על השרירים בזרועותיה. "שרק ינסה לדרוך באזור שלנו".

כל ישראלי יכול להיקלע למצב שנקלעה אליו משפחת אוקונל. אמנם רשת ההגנה של הביטוח הלאומי לנפגעי תאונות עבודה נדיבה לעומת ארה"ב, ומערכות התמיכה המשפחתיות מפותחות יותר, אבל בנקים נוהגים באותו אופן חסר רחמים כלפי לווים חדלי פירעון.

השאלה היא אם ישראלים מוכנים לעבוד בעבודה פיזית קשה. ויכוח דומה מתעורר בכל פעם שמישהו מעז להציע לסגור את השמים לעובדים מחו"ל. החקלאים טוענים שגם כאשר הציעו לישראלים יותר משכר מינימום שאותו הם משלמים למהגרי עבודה, לא הצליחו למצוא עובדים. טענה דומה נשמעת ממשקי בית שמעסיקים (בדרך כלל באופן לא חוקי) עובדות זרות לניקיון וטיפול בילדים.

קשה לדעת כמה בדיוק משתכרים בארץ עובדי כפיים. חלקם, למשל שרברבים, משתכרים הרבה יותר מאקדמאים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת נתונים על השכר הממוצע בענפים שונים, נתון המשקלל את זה של המנכ"ל עם הבונוסים וגם את שכרו של פועל הייצור. השכר הממוצע בענף ההסעדה והאירוח, הכולל מלצרים ומנקים בבתי מלון, הוא 3,860 שקל בחודש, כשכר המינימום במשק. בחקלאות מגיע השכר הממוצע ל־5,500 אך כולל, כאמור, שכר של מנהלי עבודה ובעלי שכר גבוה אחרים. שכרן של עוזרות בית מגיע ל־35 או 40 שקל בשעה.

גם המצב בכלל המשק אינו מזהיר. הנתונים המתפרסמים מדי חודש על השכר הממוצע במשק (כ־7,800 שקל) מטעים. התמונה האמיתית נמצאת בנתון עלום הנקרא שכר חציוני, זה ש־50% מהשכירים משתכרים פחות ממנו. וזה עומד על כ־5,500 שקל בחודש. בחישוב פשוט לפי משרה מלאה (186 שעות), מדובר בקושי בשכר מינימום לשעה, שהוא 20.70 שקל.

צריך לזרוק כפפה למעסיקים: שישלמו לעובדי חקלאות ומשק בית פי שלושה משכר המינימום, בדיוק כפי שמקבלים בני הזוג אוקונל. אז המעסיקים יראו אם ישראלים אכן אינם מוכנים לעבוד.