הניסיון הישראלי בשיפור הכלכלה הפלסטינית

כסף מזומן

מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בקיץ 1967, פתחה ממשלת ישראל את גבול רצועת עזה ועודדה את מי שרצה בכך לעבור דרך הגדה המערבית מזרחה אל ממלכת ירדן. המטרה: צמצום האוכלוסייה ברצועה, שהיא כידוע אחד המקומות הצפופים בעולם. אין בנושא נתונים מדויקים, אבל ההערכות הן

ב־1991, כשגורשו הפלסטינים מכווית בשל תמיכתם בסדאם חוסיין, סירבה בתחילה ממשלת ירדן לקלוט אותם, אולם נכנעה בסופו של דבר ללחצים ורובם מתגוררים כיום בעמאן. מיד לאחר 1967 היו גם ניסיונות ישראלים לעודד פליטים מעזה להגר אל מעבר לים, בעיקר לדרום אמריקה. רק מעטים הסכימו לקבל את סכומי הכסף שהוצעו להם כדי שיהגרו, והניסיונות פסקו.

מעבר לסיני

ב־1970, על רקע התגברות כוחם של ארגוני אש"ף ובעיקר של פתח במחנות הפליטים בעזה, נקט אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון במדיניות של יד קשה כלפי התושבים. עיקרה היה סלילת דרכי מעבר רחבים בתוך המחנות, מה שגרם להרס בתים רבים. הממשל הישראלי סיפק לתושבים שביתם נהרס את האמצעים לעבור להתגורר באזור העיירה אל־עריש שבסיני, שהיתה אז בשליטה ישראלית. עם נסיגת ישראל מסיני חזרו רובם לתוך הרצועה.

מעבר לגדה המערבית

בשנות השבעים נעשו כמה ניסיונות לעודד פליטים מעזה לעבור לגדה המערבית, שהיא באופן יחסי צפופה פחות ומציעה יותר אפשרויות תעסוקה. לשם כך נבנה אף פרויקט מגורים במחנה הפליטים פחמה שמדרום לג'נין.

פליטים רבים מעזה עברו ליהודה ושומרון כדי להיות קרובים למקום עבודתם בישראל או למוסדות הלימוד שבגדה (בעיקר בביר זית). רוב העוזבים לא השתלבו בחברה ובכלכלה של הגדה, וחזרו עם הזמן למשפחותיהם ברצועה.

שיכונים לפליטים

במשך השנים עשתה ממשלת ישראל כמה ניסיונות לבנות פרויקטים של שיכון לפליטים, כדי שיעזבו את המחנות הצפופים והרעועים. במסגרת התוכניות הוצעו לפליטים מגרשים לבנייה על אדמה ממשלתית ומשכנתאות נוחות.

הפעולות הללו זכו להצלחה חלקית בלבד, משום שהן עוררו התנגדות פוליטית: דוברים של הפליטים טענו שמעבר למגורי קבע פירושו ויתור על זכות השיבה, וסירבו לשתף פעולה. עם הקמת הרשות הפלסטינית נבנו בעזה שיכונים רבים, שיועדו בעיקר לפעילי אש"ף שבאו מחו"ל, אך גם תושבים מעזה וממחנות הפליטים עברו להתגורר בהם.

תעסוקה מקומית

שכר העבודה הנמוך ברצועה הביא במשך השנים להקמתם של עשרות בתי מלאכה ומתפרות (בעיקר למכנסי ג'ינס) שביצעו עבודות בקבלנות עבור מפעלים ישראליים. תופעה דומה התרחשה בתחום החקלאות, שבמסגרתה פיתחו חקלאי עזה חממות לירקות, לפרחים ולתות שדה. התוצרת החקלאית עברה דרך משווקים ישראליים, ובראשם אגרקסקו, לשווקים בחו"ל. מאז ההינתקות מעזה ועליית שלטון חמאס ברצועה נפסק לחלוטין שיתוף הפעולה עם ישראל גם בתחומים הללו.

פארק תעשייה

הפרויקט המרכזי ליצירת תעסוקה מקומית היה אזור התעשייה של ארז. מאז שנות השמונים הורחב האזור בהדרגה, ובשנות השיא שלו פעלו בו 200 מפעלים ובתי מלאכה גדולים. המפעלים היו, רובם ככולם, בבעלות ישראלית, ועבדו בהם כ־4,000 פועלים מעזה.

הרעיון היה שישראל תשקיע במפעלים שעל הגבול את הידע, ההון ואמצעי השיווק, ועזה תספק את שירותי העבודה. עימותי הדמים של סתיו 2000 הביאו להידרדרות בעבודת המפעלים. באזור הגבול של ארז אירעו פיגועים רבים, וב־2004 הודיע אהוד אולמרט - אז שר המסחר והתעשייה - על סגירת האזור. גם בקרני נעשה נסיון דומה להקים אזור תעשייה.

פיתוח תשתיות

בשנות השלטון הישראלי חוברה עזה לרשתות החשמל, המים והתקשורת הישראלית, אך פיתוח התשתיות המקומיות היה עלוב ביותר. עם הקמת הרשות הפלסטינית ב־1994 חל מפנה, ובעזרת יוזמות בינלאומיות ותרומות מחו"ל בוצעו בעזה שורה של מפעלי תשתית: נבנה שדה תעופה בינלאומי בדהנייה שבדרום הרצועה (שכמעט לא פעל מעולם); הוחל בפיתוח שדה גז גדול שהתגלה בחוף עזה; הוכנו תוכניות לבניין נמל עמוק־מים; והחלה לפעול תחנת כוח מקומית לאספקת חשמל.

כל אלה נעצרו על רקע המשברים הפוליטיים והביטחוניים של השנים האחרונות.

עבודה בישראל

מ־1967 ועד 1990 לא היה, בעצם, שום מחסום בדרכם של תושבי עזה אל תוך ישראל, מה שאפשר לעשרות אלפים מתושבי הרצועה לנסוע לעבודה בישראל מדי בוקר. תושבי עזה עבדו כפועלים בדרום הארץ ובמרכזה בעיקר בענפי הבניין, החקלאות, התעשייה והשירותים (ניקיון, מסעדות, בתי מלון, גינון ותחנות דלק).

בעזה קמו חברות קבלניות שעבדו בישראל, ותושבים מעזה אף שכרו והיו שותפים בחנויות בתוך הקו הירוק. עובדה זו הזרימה לעזה כסף רב ביחס למצב שהתקיים בה קודם, ועם חיבור הרצועה לרשת החשמל הישראלית עלתה רמת החיים בה פלאים. בשנים מסוימות נמדדו בעזה אף שיעורי צמיחה של כ־15%.