המשבר הכלכלי הגדול
המשבר הנוכחי עלול להידמות בהיקפו למשבר הגדול של שנות ה-30'. ישנן שתי נקודות עיקריות להבנתו: הפער בין השכר לצריכה של האזרח האמריקאי והכסף הרב שהונפק בשנים האחרונות בצורת מכשירי חוב שונים, ללא כל חקיקה
• השכר בארה"ב לא עלה ריאלית (לפי מדד המחירים) מזה למעלה מ-35 שנים. הצרכן האמריקאי הצליח לשמור על רמת החיים שלו רק באמצעות נטילת חוב בקנה מדה עצום. כיום, כוח ההשתכרות ויכולת הצריכה שלו נמוכים ביותר.
בשנים שלפני המשבר העולמי הגדול נוצר פער עצום בין ההכנסות של 5% מהאוכלוסייה, שקבלו כשליש מכלל ההכנסות, ובין שאר האזרחים. להוצאות העשירון העליון היה משקל רב בצריכה בארה"ב. תשעת העשירונים התחתונים, שכללו את המעמד הבינוני ואת השכירים, צרכו לפי הכנסותיהם. כאשר החל המשבר, העשירון העליון קצץ בצורה דרסטית את הוצאותיו, המגזרים העסקיים קצצו את השקעותיהם והמשק הדרדר למשבר עמוק. המעמד הבינוני והשכירים אבדו את מקורות ההכנסות והמשכורות שלהם ואת יכולתם לצרוך עקב המשבר והאבטלה הגוברת הגיעה עד 25% בשיא המשבר.
במשבר הנוכחי המצב דומה ובמידה מסוימת חמור עוד יותר. העלייה בתוצר וברמת החיים בארה"ב מאז 1970 חולקה בצורה לא שווה, ברובה הגדול נפלה בחלקו של העשירון העליון. במהלך ארבעים השנים האחרונות השכר החציוני המתואם לאינפלציה כמעט ולא עלה. לעומת זאת ההוצאה "הקבועה" לתשלומי משכנתא, ביטוח בריאות, טיפול בילדים, רכב ומיסים, גדלה בצורה משמעותית וההכנסה הפנויה ירדה.
העשירונים התחתונים בארה"ב ניסו לשמור את רמת החיים שלהם על ידי הלוואות מגובות בערך בתיהם, ועל ידי חובות בכרטיסי אשראי, לרכישת רכב וכו'. המשבר הנוכחי מוצא את רוב הצרכנים שקועים בחובות עד צוואר, חיים מהיד אל הפה נוכח האבטלה הגוברת וחוסר היכולת לעמוד במעמסת החזר החובות שלהם. חיוני להשיב לשכירים את יכולת השתכרותם במונחים ריאליים כדי לפתור את המשבר.
• בחמש השנים האחרונות המערכת הבנקאית המקבילה "הדפיסה" כסף בהיקף הנאמד במאות טריליוני דולר.
בחמש השנים האחרונות הודפס כסף בכמות עצומה, כסף זה לא הודפס ע"י הממשל, אלא בצורה של מכשירי חוב שונים (Debt instruments) ע"י בתי השקעות, קרנות גידור, ותאגידים פיננסיים אחרים ללא כל חקיקה או בקרה. מכשירי החוב הפכו לכסף עובר לסוחר - currency – ששימש לרכישת מניות, אגרות חוב, סחורות, בתים ונדל"ן. מכיוון שה"כסף" החדש הזה הונפק בהיקף נרחב - ההיקף שלהם נאמד במאות טריליוני דולר - המחירים התנפחו למחירי בועה.
כאשר מחירי הבתים הפסיקו לעלות, חלק ממכשירי החוב הפכו לחדלי פירעון, חלק גדול יותר מהחוב הפך למסופק והנזילות שלהם נעלמה. ה"כסף" החדש הפסיק לפעול ככסף עובר לסוחר, והביקוש למניות, אגרות חוב, סחורות בתים ונדל"ן וניירות הערך במחירן המנופח החל לרדת ומחיריהן ירדו. ירידת המחירים הביאה לחדלות פירעון של מכשירי חוב נוספים, לירידה נוספת במחירים, ולספיראלה דפלציונית.
כתוצאה מירידת המחירים של מכשירי החוב, מאזני הבנקים והמוסדות הפיננסיים הפכו שליליים והם היו חייבים לגייס הון נוסף על מנת שלא יכנסו להליכי פשיטת רגל. המהלכים שהממשלות והבנקים המרכזיים נקטו עד עתה כדי להציל את המערכת הבנקאית היו להגדיל את החוב הלאומי ולהדפיס כסף כדי לספק נזילות והון עצמי לבנקים העומדים בסכנת קריסה. הכסף החדש הזה מחליף את הנכסים במאזני הבנקים שערכם ירד. הכסף אינו מגיע לכלכלה הריאלית הוא פשוט מחליף כסף שכבר הוצא בעבר לרכישת נכסים במחירים מנופחים. מכיוון שהערך הנוכחי של נכסים אלו נמוך בהרבה מאשר בעבר, הכסף החדש פשוט נעלם לתוך "בור שחור" פיננסי. למעשה, כיום אנו מדפיסים כסף חדש לכיסוי ההפקרות בעבר, ללא אפשרות להשתמש בכסף זה שנית.
מקבלי ההחלטות עומדים בפני בעיה, אם לא ידפיסו כסף בהיקף מתאים להחליף את הטריליונים שאבדו, הספיראלה הדפלציונית תמשיך. אם יודפס יותר כסף ממה שנחוץ, תיווצר אינפלציה. הבעיה היא שאף אחד אינו יודע כמה כסף צריך להדפיס.
אמנון פורטוגלי הוא דח"ץ בחברת אפריקה ישראל ניהול קרנות.
