כששאלתי אותו אחר כך למה קרא "לבוא מחר", הסביר שלמחרת נקבעה הפגנה פלסטינית נגד ההתנחלויות. "אתה תשתתף בהפגנה מחר?", שאלתי, והוא ענה: "ודאי, אני נגד ההתנחלויות". "אבל אתה בונה אותן". "זה לא קשור. פרנסה זה פרנסה, ופוליטיקה זה פוליטיקה".

התופעה מוכרת זה שנים: את ההתנחלויות בגדה ובעזה בנו בעיקר קבלנים ופועלים פלסטינים, מהגדה וממזרח ירושלים; הם גם סללו את הכבישים העוקפים, והקימו חלקים ניכרים מגדר ההפרדה (הגזענית והמתועבת, בפי דוברים פלסטינים). אבל בימים אלה יש לה זווית נוספת.

הקורבנות האמיתיים של החרם האירופי

גופים שונים באירופה (וגם כמה גורמים בישראל) דורשים בשנים האחרונות להחרים תוצרת ישראלית שמקורה בשטחים. ממשלת בריטניה הגבירה באחרונה את

התביעות לחרם כבר גרמו לכך שמפעל יקבי ברקן, שהוקם ליד אריאל בשומרון, עבר לפנים הארץ והשתכן ליד קיבוץ חולדה. על מפעל נוסף, מולטי לוק, שמייצר דלתות רב־בריח, מופעל לחץ כבד של המשקיעים השבדים שקנו אותו ודורשים שיעבור לתחומי הקו הירוק.

ואולם הנפגעים העיקריים מהחרם על תוצרת ההתנחלויות אינם המתנחלים, אלא הפועלים הפלסטינים. בהתנחלויות בגדה עובדים כמעט 25 אלף פלסטינים: 12 אלף הם פועלי בניין, רובם עובדים באזור בית לחם וסביב מזרח ירושלים, 7,000 עובדים במפעלים בהתנחלויות ובאזורי תעשייה, כ־4,000 הם פועלים חקלאיים, בעיקר בבקעה, והשאר עובדי שירותים. אם עבודות הבנייה והפיתוח בהתנחלויות יופסקו, עשרות אלפי משפחות פלסטיניות יפסידו את מקור פרנסתן.

אזור התעשייה ברקן הסמוך לאריאל הוא דוגמה למורכבות הזאת. מבחינה כלכלית מדובר בסיפור הצלחה. מנהלת אזור התעשייה אתי אלוש אומרת כי ב־110 המפעלים שם עובדים כ־6,000 בני אדם, ובהם כ־2,500 פלסטינים. המפעלים עוסקים בתחומי הפלסטיק, המזון, האלקטרוניקה והמתכת, ובחלקם מחזיקים הפלסטינים בעמדות ניהול בכירות. הביקוש להקמת מפעלים באזור גבוה, משום שהפעילות שם זולה יחסית: דמי השכירות והארנונה נמוכים, והשכר המשולם לפלסטינים נמוך - ועדיין עומד בדרישות החוק הישראלי (שכר מינימום ותנאים סוציאליים).

בדרך למדינה אחת לשני עמים

המוסדות הלאומיים הפלסטיניים נתנו כבר לפני שנים היתר לפועלים לעבוד בישראל, גם בהתנחלויות, אבל עם כללים ברורים מה אסור ומה מותר: אסור למכור אדמות לישראלים, ואסור להלשין לשב"כ. מי שעושה זאת הוא משת"פ ודינו מוות. לעומת זאת, מותר בהחלט לעבוד ולסחור עם ישראלים. אחת הסיבות להיתר היא שאם פועלים פלסטינים מכפרי שכם לא יבואו לעבוד אצל ישראלים בגדה - יבואו לשם פועלים פלסטינים אזרחי ישראל, מאום אל־פחם ומכפר קאסם. אז מה הטעם לאסור זאת?

כל זה מוביל, מן הסתם, ליצירת כלכלה וחברה דו־לאומית. אם הפוליטיקאים לא מצליחים לבנות שתי מדינות לשני העמים - האלטרנטיבה היחידה היא מדינה אחת. נראה שהמציאות הכלכלית והחברתית מובילה לכך זה כבר.