"להציל את הכלכלה, לא את וול סטריט"

ריבוי החדשות הרעות שנחת עלינו בשבועות האחרונים הביך אנשים רבים בעולם. שוקי המניות התרסקו, בנקים הפסיקו להלוות זה לזה, אנשי הבנקים המרכזיים ומשרדי האוצר הופיעו על בסיס יומי בטלוויזיה, מודאגים. כלכלנים רבים מזהירים שאנו ניצבים לפני המשבר הכלכלי החמור ביותר שידע העולם מאז 1929. החדשות הטובות היחידות הן שמחירי הנפט התחילו סוף סוף להירגע.

בעוד שהתקופה הזו נהיית למוזרה ולמפחידה עבור אמריקאים רבים, לכמה אנשים במדינות אחרות יש תחושה של דז'ה־וו. מדינות באסיה עברו משבר דומה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, וכמה מדינות אחרות (כולל ארגנטינה, טורקיה, מקסיקו, נורבגיה, שבדיה, אינדונזיה ודרום קוריאה) סבלו ממשברים בנקאיים, מהתמוטטויות של שוקי מניות וממשברי אשראי.

קפיטליזם הוא אולי השיטה הכלכלית הטובה ביותר שפיתחה האנושות, אבל מעולם אף אחד לא הבטיח שהשיטה הזו תיצור יציבות. בעצם, ב־30 השנים האחרונות התמודדה כלכלת השוק עם יותר ממאה משברים. זו הסיבה שבגללה אני וכלכלנים רבים אחרים מאמינים שרגולציה ממשלתית והשגחה חיוניות לתפקוד כלכלת השוק. בלעדיהן, משברים כלכליים ימשיכו להתרחש לעיתים קרובות בחלקים שונים של העולם. השוק לבדו אינו מספיק. הממשלה חייבת למלא תפקיד.

ג'וזף שטיגליץ צילום: בלומברג

נראה ששר האוצר הנרי פולסון הבין בסופו של דבר שממשלת ארה"ב צריכה לעזור לבנקים האמריקאיים לחדש את הונם, וכי עליה להחזיק בחלק מהשליטה בבנקים שהיא מחלצת. זו חדשה טובה. אבל יש לעשות יותר כדי למנוע מהמשבר הזה להתפשט ברחבי העולם. הנה הסבר על הצעדים שצריך לנקוט.

איך הגענו למצב הזה

הבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים כעת נוצרו ברובן מהשילוב של הקלות בפיקוח ושערי ריבית נמוכים. אחרי התמוטטות בועת ההייטק, הכלכלה נזקקה לתמריצים. אבל הפחתת המסים של ממשל בוש לא ממש המריצה את הכלכלה. זה העביר את הנטל של תפעול הכלכלה לבנק הפדרלי, שהגיב על ידי הצפתה בנזילות.

בנסיבות רגילות, אין בעיה שיש הרבה כסף במערכת, מאחר שזה עוזר לצמיחה הכלכלית. אבל הכלכלה כבר היתה במצב של השקעת־יתר, כך שבכסף העודף לא נעשה שימוש פרודוקטיבי. שערי ריבית נמוכים וגישה קלה למימון עודדו הלוואות פזיזות - כמו משכנתאות הסאב־פריים הידועות לשמצה, שניתנו על בסיס ריבית בלבד, בלי תשלום מראש ובלי בדיקת מסמכים ראויה. היה ברור שאם אפילו רק מעט אוויר ייצא מהבועה, בעלי משכנתאות רבים יקלעו לצרות, כשמחיר הנכס יירד אל מתחת לערך המשכנתא. זה קרה ל־12 מיליון לווים בינתיים, והמספר גדל כל שעה. לא רק שהעניים מאבדים את בתיהם, הם מאבדים גם את חסכונות חייהם.

איך לתקן את המצב

אנחנו ניצבים כיום בפני בעיית נזילות, בעיית כושר פירעון ובעיה מקרו־כלכלית. אנחנו נמצאים בשלב הראשון של מעגל האימים. זהו, כמובן, חלק מתהליך ההסתגלות הבלתי נמנע: החזרת מחירי הבתים לרמת שיווי משקל ונטישת המינוף המוגזם ששמר את כלכלת־הרפאים שלנו בחיים.

גם עם ההון החדש שמספק הממשל, הבנקים לא ירצו, או לא יהיו מסוגלים, להלוות בהיקפים שהלוו בעברם הפזיז. גם בעלי הבתים כבר אינם רוצים ללוות כל כך הרבה. שיעור החיסכון, שהיה קרוב לאפס, יעלה - וזה טוב לכלכלה בטווח הארוך אבל רע לכלכלה שנכנסת למיתון. בעוד שכמה חברות גדולות יושבות על ערימות של מזומנים, חברות קטנות תלויות בהלוואות לא רק כדי להשקיע אלא גם כדי להשיג את ההון וכוח העבודה שמחזיק אותם בחיים. יהיה קשה להתגבר על זה. ההשקעות בנדל"ן, ששיחקו תפקיד כל כך חשוב בצמיחה הצנועה של הכלכלה שלנו בשש השנים האחרונות, הגיעו לשפל שלא נראה ב־20 השנים האחרונות.

הממשל עובר מפיתרון לא מגובש אחד לאחר. וול סטריט נתקפה בפאניקה, אבל כך גם הבית הלבן, ובתוך הפאניקה היה להם קשה להחליט מה לעשות. השבועות שבהם פולסון ובוש בזבזו בדחיפת תוכנית החילוץ המקורית של פולסון — מול התנגדות מסיבית - היו שבועות שאותם היה אפשר לנצל כדי לנסות לפתור את הבעיה באמת. בנקודת הזמן הזו, אנחנו זקוקים לגישה כוללת:

1. לחדש את ההון של הבנקים. עם כל ההפסדים הללו, לבנקים אין הון מספיק, ויהיה להם קשה לגייס הון בתנאים הנוכחיים. הממשלה צריכה לספק להם הון. בתמורה, הממשל צריך לקבל מניות הנהלה בבנקים שלהם היא עוזרת. אבל הזרקת הון תחלץ גם את מחזיקי האג"ח. כרגע השוק אינו סופר את איגרות החוב האלה, ואומר שיש סבירות גבוה לאי־פירעון שלהן. צריכה להתבצע המרה כפויה של החוב הזה להון. אם זה יקרה, היקף העזרה הממשלתית שתידרש יהיה קטן בהרבה.

שר האוצר האמריקאי הנרי פולסון צילום: בלומברג

אלו חדשות טובות, ששר האוצר פולסון כנראה הבין סוף־סוף שהצעתו המקורית לרכוש את מה שהוא כינה באופטימיות "נכסים בעייתיים" לא היתה טובה. לשר פולסון לקח הרבה זמן להבין שהוא מודאג. הוא היה כל כך נעול על פתרון שוק חופשי עד שלא היה מסוגל לקבל את מה שכלכלנים מכל הסוגים אמרו לו: שהוא צריך לחדש את ההון של הבנקים ולספק עוד כסף כדי לפצות על ההפסדים שנגרמו בשל ההלוואות הרעות.

עכשיו הממשל עושה את זה, אבל שלוש שאלות מתעוררות: מהי עסקה הוגנת מבחינת משלם המסים? התשובה לכך נראית די ברורה: משלם המסים קיבל עסקה כואבת, עובדה שעולה מהשוואה בין התנאים שבהם הזרים וורן באפט 5 מיליארד דולר לגולדמן זאקס לתנאים שסחט הממשל. שנית, האם יש מספיק פיקוח והגבלות כדי להבטיח שהנהלים הגרועים מהעבר לא יחזרו ושיהיו הלוואות חדשות? שוב, בהשוואה לתנאים שדורשים משרדי האוצר של בריטניה וארה"ב, קיבלנו את הפרוסה הקטנה של העוגה. כך, למשל, בנקים יכולים להמשיך לשלם לבעלי המניות, בעוד הממשלה מזרימה להם כסף. השאלה השלישית היא האם יש מספיק כסף? הבנקים כל כך לא שקופים עד שאף אחד אינו יכול לענות על השאלה במלואה, אבל מה שאנחנו כן יודעים, זה שהפערים במאזנים כנראה יגדלו. זה יקרה בגלל שמעט מדי נעשה בקשר לבעיות הבסיסיות.

2. לחסום את שטף העיקולים. התוכנית המקורית של פולסון היא כמו תרומת דם מסיבית לפצוע שמאבד דם רב. לא נציל את הפצוע אם לא נעשה משהו בקשר לעיקולים. אפילו אחרי אישור הקונגרס, נעשה מעט מדי בעניין זה. אנחנו צריכים לעזור לאנשים להישאר בבתיהם, על ידי כך שנמיר את תשלומי הריבית על המשכנתה ומס הרכוש לאשראי בר־תשלום במסים; על ידי רפורמה בחוקי פשיטת הרגל שתאפשר את זירוז השינוי המבני, שיוריד את ערך המשכנתה כשמחיר הבית יורד אל מתחת לערך המשכנתה; ואפילו הלוואות ממשלתיות, שינצלו את עלויות המימון הנמוכות של הממשל ויעבירו את החסכונות לבעלי בתים בעלי הכנסות נמוכות ובינוניות.

3. העברת תוכנית תמריצים שעובדת. עזרה לוול סטריט ועצירת העיקולים הן רק חלק מהפיתרון. כלכלת ארה"ב נמצאת בדרך למיתון רציני וזקוקה לתמריץ רציני. אנחנו צריכים להגדיל את דמי האבטלה; אם לא יעזרו לממשלות ולרשויות מקומיות, הן ייאלצו לקצץ בהוצאותיהן כשההכנסות ממסים יצטמקו, וצמצום ההוצאות יוביל להתכווצות הכלכלה. אבל כדי להניע את הכלכלה, וושינגטון חייבת להשקיע בעתיד. סופת ההוריקן קטרינה והתמוטטות הגשר במיניאפוליס הזכירו לנו עד כמה עלובות נעשו התשתיות שלנו. השקעה בתשתיות ובטכנולוגיה תאיץ את הכלכלה בטווח הקצר ותחזק את הצמיחה בטווח הארוך.

4. שיקום האמון על ידי רפורמה ברגולציה. הבעיה הבסיסית היא ההחלטות הרעות שקיבלו הבנקים וכישלון הרגולציה. חייבים לטפל בזה אם רוצים לשקם את האמון במערכת הפיננסית שלנו. מבנה המדיניות התאגידית, שהוביל למבנה פגום של תמריצים, שגרם לכאוס של תגמולים מופרזים - צריך להשתנות, וכך גם רבות ממערכות התגמול עצמן. לא מדובר רק ברמת הפיצויים; זו גם הצורה - אופציות לא שקופות על מניות שמספקות תמריץ לחשבונאות פסולה, שמטרתה להבליט את הרווחים המדווחים.

5. יצירת פיקוח רב־צדדי יעיל. כשהכלכלה העולמית נהפכת למקושרת יותר, אנחנו צריכים פיקוח גלובלי טוב יותר. לא ניתן להעלות על הדעת שהשווקים הפיננסיים באמריקה היו מתפקדים ביעילות אם היינו צריכים לסמוך על 50 רשויות פיקוח מדינתיות נפרדות. אבל זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות ברמה העולמית.

הבורסה בוול סטריט צילום: בלומברג

לנשיא הבא של ארה"ב יהיה קשה מאוד. אפילו התוכניות הטובות ביותר עשויות לא לפעול כמתוכנן. אבל אני משוכנע שתוכנית כוללת שתפעל לפי העקרונות שפירטתי כאן - עצירת שטף העיקולים, חידוש ההון של הבנקים, המרצת הכלכלה, הגנה על המובטלים, הבטחת המימון המדינתי, מתן עירבונות היכן שצריך וראוי, רפורמה במבנה הרגולציה והחלפה של הרגולטורים ושל האחראים על הגנת הכלכלה באנשים שמתמקדים יותר בהצלת הכלכלה מאשר בהצלת וול סטריט - לא רק שתשקם את האמון אלא גם תאפשר לאמריקה לממש את הפוטנציאל שלה. מצד שני, פתרונות חלקיים שיאכזבו שוב ושוב נדונו לכישלון.

במדינה שבה מכבדים את הכסף, כיבדנו פעם את ראשי וול סטריט. בטחנו בהם. הם נחשבו למעיין נובע של תבונה. הזמנים השתנו. האמון והכבוד נעלמו. חבל, בגלל ששווקים פיננסיים נחוצים לתפקוד טוב של הכלכלה. אבל רוב האמריקאים מאמינים עכשיו שאנשי וול סטריט מציבים את האינטרסים שלהם לפני אלה של שאר האומה, ומסווים את זה בשפה גבוהה. אם הנשיא הבא יחזיק שלא לצורך במדיניות שעוצבה על ידי וול סטריט והמדיניות הזו לא תפעל כמו שצריך, ירח הדבש שלו יהיה קצר. אלו יהיו חדשות רעות עבורו, עבור ארה"ב ועבור העולם כולו.

ג'וזף שטיגליץ הוא פרופ' באוני' קולומביה וזוכה פרס נובל בכלכלה. שימש הכלכלן הראשי של הבנק העולמי ויו"ר ונשיא של הוועדה הכלכלית שייעצה לנשיא לשעבר קלינטון