כשאני מזינה את השם ואת הסיסמה באתר Zmoney, הוא מודיע לי באושר שמחכה לי פרסומת למשקה קל. תמורתה אקבל דקת זמן אוויר שלמה. אני לוחצת Play וצופה בתשומת לב בסרטון אווילי בן דקה. אחרי שאני עונה נכונה על בוחן בן שתי שאלות, אני רואה בסיפוק איך בפינת המסך מונה הדקות שלי עולה משלוש לארבע. עכשיו מחכה לי פרסומת לנגן מוזיקה. אני צופה בה בריכוז ומרגישה מעט מרומה כשאין בוחן בסוף; יכולתי להעביר בינתיים לתיבת האימייל שלי ולבדוק אם שלחו לי משהו מעניין. בכל זאת, המונה עלה לחמש, שזה כמו לקבל ביסקוויט. הפרסומת הבאה היא לאיזו תוכנית ב-MTV, ואחר כך יש פרסומת לנעליים. אני מגלה שדעתי נודדת כשאני נכשלת בבוחן.

הישיבה הפסיבית מול סרטוני הפרסומת באתר דורשת התגברות על אינסטינקטים בריאים של הגנה עצמית. היד רועדת בחוסר מנוחה על העכבר, העיניים דורשות

בסרטים ישנים מקבעים את ראשו של הגיבור על ידי סד או שמים לו קיסמים בעיניים כדי שלא יפנה את מבטו מסרט התעמולה שמוקרן מולו. סלקום מעדיפה לנפנף בתגמול בשווי 50 אגורות. העצוב הוא שלהערכתי בני נוער רבים יתאהבו בעניין: בשוויון הנפש הרגיל שלהם, הם יצפו בפרסומות או לא יצפו, בהתאם למצבם הכספי באותו החודש. בינתיים האתר ישלח להם פרסומות שהותאמו להם באופן אישי, וחברת הסלולר, שממילא פיתחה איתם מערכת יחסים הדוקה ורווחית, תיהנה מעוד פיסה מהנדל"ן המחשבתי שלהם. קא־צ'ינג.