• תפריט
אינטרנט

דעה

קצת יותר אמפתיה, בבקשה

המנהל שהתאבד לאחר שהואשם בפייסבוק בגזענות הוא מקרה חריג במציאות שבה מאות ישראלים שמים קץ לחייהם מדי שנה. הרשת החברתית היא לא שטן, אבל גולשיה צריכים לאמץ גישה קצת פחות אגרסיבית

דור צח 12:2825.05.15
בישראל מתאבדים כל שנה בין 400 ל-500 איש לפי משרד הבריאות, רובם גברים. בבית הספר, בצבא, בחיים האזרחיים. חלקם אובחנו כסובלים מדיכאון או בעיות נפשיות אחרות, חלקם לא. בחלק מהמקרים המתאבדים הסבירו את עצמם במכתב ובאחרים לא. בחלק מהמקרים היה לפני ההתאבדות גורם שניתן לסמן בבירור כטריגר פוטנציאלי - סכסוך אישי, קשיים כלכליים, הסתבכות פלילית - ובאחרים לא.
על הרוב המוחלט של המקרים האלה לא תקראו בתקשורת הישראלית. זה לא נובע מאדישות או מחוסר עניין לציבור, אלא מהחלטה אתית מודעת - ההנחה היא שלקרוא על התאבדויות יעודד התאבדויות נוספות בקרב הנוטים לכך. התקשורת חורגת מכך רק במקרים שגם כך היה להם פרופיל גבוה ואי אפשר להצניע, כמו פרשת דודו טופז. זו הסיבה שאנחנו קוראים ב-48 השעות האחרונות כל כך הרבה על אריאל רוניס, המנהל במשרד הפנים שהואשם בגזענות ושם קץ לחייו. התאבדות אחרי שיימינג בפייסבוק היא מקרה חריג. זו הפרופורציה שבה צריך להתייחס למקרה הזה, כיוצא מן הכלל.

 

שימו לב למה שאתם כותבים שימו לב למה שאתם כותבים

 

אין לי שום חיבה לתרבות השיימינג האישי בפייסבוק. בניגוד לשיימינג לחברות מסחריות ולגופים גדולים, שבמקרה הגרוע ביותר יסבלו מפגיעה כלכלית ושמחזיקים במערכים שנועדו לטפל במשברים כאלה, כאן מדובר בהתקפה - לרוב חסרת פרופורציה - על אדם אחד. סבלתי משיטת משפטי השדה הזאת בעצמי בעבר, כמו רבים מגולשי פייסבוק. גם האישה שהתלוננה נגד רוניס עוברת שיימינג בעקבות התאבדותו, מצב שהוא בעיני הנצחת והחרפת הבעיה במקום פתרונה.

 

במקרי שיימינג בעבר נשמעו לא אחת טענות שאפשר לסכם במשפט "אז מה אם כתבו משהו, זה בסך הכל אינטרנט". נראה לי שזה הזמן להיפרד מהטענות האלה: לתקוף במילים קשות אדם אחר ברשת לא שונה מאשר לעשות זאת בחיים האמיתיים. אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך. להתייחס לפייסבוק כאיזה שטן מרושע שגורם להתאבדויות ולפספס את ההקשר הרחב יותר זאת טעות. אנשים מתאבדים אחרי (ולא בהכרח בגלל) שאנשים אחרים פגעו בהם, השפילו אותם, התאכזרו אליהם והכפישו אותם בצדק או שלא בצדק. זה קורה במציאות כל הזמן.

 

לא מעודדים רכות

 

אין לי מושג אם היה אפשר למנוע את ההתאבדות של אריאל רוניס. אני גם לא חושב שהמתלוננת, או אפילו הגולשים ששיתפו את הפוסט שלה, אשמים במותו. נראה לי שמה שבאמת חשוב לעשות עכשיו הוא לא איזה חשבון נפש גדול ורב-רושם, אלא פשוט להרגיע קצת. לשחרר קצת את הדחיסות הרגשית שלתחושתי, לפחות, התגברה מאוד בשנתיים-שלוש האחרונות בפייסבוק ומחוצה לו. לנהוג בקצת יותר אמפתיה וחמלה מול המסך ובמציאות. גם כשנאמר או נעשה משהו מקומם מאוד, גם כשמישהו טועה. לא כי זה עלול לגרום למישהו אחר להתאבד, זו תוצאה שאי אפשר באמת לחזות מראש. פשוט כי ככה יוצרים תרבות שפויה יותר.

 

אני רוצה להאמין שאפשר להגן על ערכים ורעיונות גם אם נכנעים קצת פחות לאינסטינקט להשפיל מישהו עד עפר. התרבות שנוצרה בפייסבוק וברשת בכלל ממש לא מעודדת רכות, ראייה מורכבת או היסוס. המחקרים מראים שפוסטים כועסים ישותפו הרבה יותר מפוסטים עצובים, למשל. הם מעוררים רגש יותר אקטיבי. לכן בפייסבוק, כמו במסגרות דחוסות ותחרותיות אחרות, האיפוק שאני מדבר עליו קשה במיוחד. אי אפשר גם לצפות שכל דיון יהיה סטרילי, נקי מאמוציות ומעקיצות.

 

ובכל זאת, לפעמים צריך לדעת מתי לקחת צעד אחורה, לנשום עמוק ולהירגע. או כפי שלהקת הסמית'ס סיכמה זאת לפני 30 שנה, כשמארק צוקרברג עוד היה בן שנתיים: "קל כל כך לצחוק, קל כל כך לשנוא. דרוש אומץ כדי להיות עדין וטוב לב".
בטל שלח
    לכל התגובות