• תפריט
אינטרנט

דעה

התאבדות המנהל לא תעצור את השיימינג הבא בפייסבוק

תרבות השיתוף ההמוני טבועה ב-DNA של הרשת החברתית, וגורמת לרבים מאיתנו לגבש דעות במהירות ולהשתלח בלי לחשוב פעמיים. המנהל במשרד הפנים שהואשם בגזענות אולי לא התאבד "בגלל פייסבוק", אבל אלפים שפטו אותו על רקע פוסט חד-צדדי. פייסבוק, שיודעת לטפל במקרי בריונות פשוטים, מוצאת את עצמה במקרים כאלה באזור אפור. דעה

עומר כביר 14:0124.05.15

אחת הבעיות הגדולות בפייסבוק וברשתות חברתיות אחרות היא הניכור. בפייסבוק כולנו "חברים" של מישהו, אבל פרט לקבוצה מצומצמת של מכרים מהעולם האמיתי, רוב ה"חברים" האלו הם לא יותר משם ותמונה - פנים אלמוניות ללא היסטוריה, אישיוּת או רצונות מעבר לעמוד האישי. 

 

הניכור הזה מאפשר לנו לעשות דברים שמרביתנו לא היינו עושים לאנשים שאנחנו מכירים. איזה בחור מוזר צולם תופס חתול בזנבו? אין דבר קל יותר מללחוץ על כפתור השייר, להוסיף כמה מלים זועמות ומלגלגות ולהעביר הלאה. מכריו וחבריו יכולים להישבע עד מחר שמדובר בבחור רגיש ועדין, שנתפס ברגע לא אופייני. יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות גם שלא. זה לא משנה, אנחנו את הדעה שלנו כבר גיבשנו – הרי התמונה מדברת בעד עצמה. הבחור פוטר מעבודתו? מגיע לו! מה קורה אתו אחר כך? למי אכפת, עברנו כבר לשיימינג הבא.

 

המקרה מסוף השבוע, שבו האשימה אזרחית מנהל בכיר בלשכת האוכלוסין בתל אביב ביחס גזעני כלפיה, ושזכה לתהודה ארצית בעקבות התאבדותו של אותו מנהל, אינו שונה ממקרי שיימינג אחרים, מוצדקים או לא. ההבדל היחיד הוא הסוף הטרגי מאוד שלו.

 

אני? גזען?

 

הפוסט של המתלוננת, מנוסח ברהיטות ובחדות, זכה לתפוצה משמעותית. המנהל, יוצא שב"כ בעל זכויות רבות בשירות המדינה ותושביה, שפעיל לדבריו בתנועה שמקדמת שיוויון בין אזרחי ישראל, הפך באבחה בעיני גולשים רבים לאיש קטן וגזען. הניכור שטבוע בפייסבוק הוא שמאפשר לעשות זאת, הרי הגולשים ששיתפו את הפוסט לא מכירים את אותו מנהל, וכל דעתם עליו גובשה בעקבות פוסט חד-צדדי, שהעובדות המופיעות בו יכולות להיות נכונות או שגויות. אין לו היסטוריה, אין לו זכויות, כל אישיותו מתמצה באותו פוסט מפייסבוק. מרגע זה, כל מה שיאמר או יעשה ייבחן רק לאורו של פוסט זה. שיהיה לו בהצלחה להוכיח שהוא יותר מסתם מנהל גזען.

 

 

"לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי", כתב המנהל בפוסט שפרסם דקות לפני התאבדותו. "אני? גזען? כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה".

 

 

מלים אלו הדהדו אצלי בצורה יוצאת דופן. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם אני חשתי בעבר על בשרי את התוצאה של אותו ניכור שמאפיין את פייסבוק. לפני כשלוש שנים, פוסט שפרסמתי בבלוג האישי שלי זכה לתפוצה רחבה, הפך ויראלי ברשת החברתית ועורר תגובות סוערות ונזעמות רבות. חלק גדול מהן האשימו אותו בגזענות בעקבות פסקה הומוריסטית שלא הובנה והוצאה מהקשרה.

 

 

הסערה לא היתה גדולה כמו במקרה של מנהל לשכת האוכלוסין, ובכל זאת התחושות לא היו פשוטות. כל מי שמכיר אותי ואת דעותיי ומעשיי יגחך למקרא הטענה שאני גזען, והנה אנשים שלא מכירים אותי כלל, שלא שמעו את שמי ואין להם כמעט שום ידע ממקור ראשון על דעותיי ואישיותי, טוענים בדיוק את זה, ובחירוף נפש.

 

העובדה שהיעד של חצי הזעם והלעג אינו נתפס כאדם אמיתי אלא כאוסף פיקסלים על המסך משחררת לשונות, ומאפשרת לכתוב ולתקוף אותו כפי שלא היינו מדמיינים לעשות למי ממכרינו. אין זה מפתיע, לכן, שכשפניתי לחלק מהפונים נגדי ושוחחתי עמם הצלחתי לשכך את זעמם ולהציג את עצמי באור טוב יותר. אחת מהם אף ביצעה פניית פרסה ויצאה בהמשך להגנתי. מחסום הניכור נשבר – לא הייתי עוד סתם דמות אלא אדם אמיתי.

 

(ארכיון) (ארכיון) צילום: בלומברג

 

אבל מה שאפשר אולי לעשות בקנה מידה קטן, בלתי אפשרי לעשות באירוע כמו זה, שגרר אלפי שיתופים ופרץ מגבולות פייסבוק למדיה המסורתית. מול זעם מקוון בכזה קנה מידה, שלא במקרה זוכה לכינוי לינצ'טרנט, אין לאדם הבודד כמעט שום יכולת להתגונן ולהשמיע את עמדתו באופן הוגן. הוא יוכל לכתוב ולהגיב, להתראיין בכלי התקשורת, אבל תמיד יהיה בעמדת התגוננות על תקן הגזען ההוא מפייסבוק, לא של יוצא השב"כ עתיר הזכויות, המנהל המוכשר או הפעיל למען שוויון אזרחי. כל שיאמר יישפט לאור הפוסט שנכתב נגדו, ולעבר האישי שלו לא יהיה כמעט משקל.

 

רגיעה זמנית

 

איני שותף להנחה האוטומטית שקיים קשר ישיר ובלעדי בין הסערה שעוררה הפרשה לבין התאבדותו של המנהל. התאבדות היא תוצאה של מצב נפשי מסובך וגורמים מורכבים רבים, ואף פעם אינה נוסחה מתמטית פשוטה. קשה לקבל את הטענות הקיצוניות שפייסבוק היא שאחראית להתאבדות. מנגד, אי אפשר כמובן להתעלם מסמיכות הזמנים בין התפוצצות הפרשה להתאבדותו של המנהל ולכתוב בפוסט הפרידה שלו, ולא להניח שהסערה ככל הנראה היוותה טריגר, לכל הפחות, למעשה שעשה.

 

זה גם לא משנה את העובדה שבעיני גולשים רבים הקשר בין השיימינג בפייסבוק להתאבדות שריר וקיים. וכשקורה אירוע כזה, הוא גורם לכל המעורבים והצופים לעצור את עצמם ולשאול: האם לא הגזמנו? פתאום ללחיצה על כפתור השייר יש השלכות מעשיות ובלתי הפיכות, והגזען מהפייסבוק הוא עכשיו אדם אמיתי, עם רגשות שיכולים להיפגע. המסך הוסר והגולשים רואים שהחצים שירו פגעו ופצעו.

 

הימים הקרובים יהיו ימים של חשבון נפש. ההלם מהמקרה הטראגי צפוי לעורר פוסטים ומאמרים רבים שיכו על החטא, שיזעקו מרה את האכזריות של השיימינג בפייסבוק, שיתריעו שיהיו הרוגים נוספים. נציגי פייסבוק בישראל יידרשו להשיב על שאלות קשות שיפנו אליהם שדרנים חמורי סבר, ויידרשו להבטיח הבטחות שלא יוכלו לקיים. בניגוד למקרי בריונות (Bullying) פשוטים, ספק אם לפייסבוק יש כלים או רצון לעצור תופעות של שיתוף המוני. פוסטים כאלה הם מנשמת אפה של הפלטפורמה, והובילו לא פעם לתיקון עוולה כזו או אחרת. מאבק בהם עשוי גם להיחשב כצנזורה פוליטית וכהתערבות לא-ראויה לטובת אחד הצדדים בסכסוך.  

 

סביר להניח שלזמן מה, אולי אפילו כמה שבועות, כולנו נהיה יותר זהירים. לא נמהר לפרסם או לקדם פוסטים תוקפניים ונגיב בעדינות וברגישות גדולה יותר. אבל זה יהיה רק זמני: מרבית הגולשים ישכחו את התאבדות המנהל מהר יותר מכפי שהם מדמיינים. יום אחד, בעתיד המאוד קרוב, יצוץ בפיד שלהם עוד סיפור קשה שמתאר מקרה של גזענות, התאכזרות לבעל חיים, או סתם התנהגות מגעילה, והם יזעמו וישתפו. כי הניכור של פייסבוק ושגרת השיימינג שלה עדיין כאן, טבועים עמוק בפלטפורמה, וקל מדי לשכוח שהאנשים בצד השני הם הרבה יותר משם ותמונה.

 

בטל שלח
    לכל התגובות