טוויט ב-140 אלף תווים: יש מקום לטקסט איכותי ברשת

אבל במקביל לתרבות השיח של הרשתות החברתיות, צומחים בשנים האחרונות אתרים שמעודדים התעמקות והרהור ומתמקדים בתכנים ובמאמרים ארוכים בני כמה אלפי מילים. "כל עוד אנשים מספרים סיפורים נהדרים בצורה מבדרת, יהיה להם קהל”, אמר ל"כלכליסט" מקס לינסקי, מייסד ועורך אתר Longform.org.

מקס לינסקי, מייסד ועורך אתר Longform

"התפתח נרטיב שטוען שיש 'רשת קצרה' ו'רשת ארוכה', ושלאנשים שצורכים רק טקסטים קצרים לא אכפת מכאלה שהם ארוכים ומעמיקים יותר. אבל לא מדובר בהכרח בדברים מנוגדים, אלא בהתאמה של התוכן והחוויה לחלקים שונים בחיים שלך".

לונגפורם הוא מהאתרים הבולטים שפועלים לקידום תכנים ארוכים ברשת. האתר, שהוקם ב-2010 על ידי לינסקי ואהרן לאמר, משמש כבמה להבלטת מאמרים רחבי היקף, שמלוקטים על ידי עורכי האתר וצריכים לעמוד בשני תנאים נוקשים: ראשית, על המאמר להיות באורך 2,000 מילה לפחות, ושנית - הוא צריך להיות מעניין מאוד.

"השקנו את האתר בחודש שבו הוצג האייפד", מספר לינסקי. "בזמנו, וזה השתפר מאז, קריאה באמצעות הדפדפן היתה חוויה די גרועה. השאיפה של האתר היתה לעזור לקוראים למצוא את כל הכתיבה הנהדרת שזמינה ברשת בחינם, ולעזור להם לקרוא בדרך הטובה ביותר. רצינו לשלב בין גילוי לאספקה, לאפשר לאנשים למצוא דברים נהדרים ואז לקרוא אותם בקלות איפה שהם רוצים. אנחנו לא לא יוצרים תוכן מקורי. יש מבחר עצום של תוכן מקורי מדהים, ואנשים מחפשים מישהו שיעזור להם למצוא את הטוב ביותר”.

לא במקרה מזכיר לינסקי את השקת האייפד. לתפיסתו, עליית הטאבלטים היתה גורם משמעותי בפריחה הנוכחית שממנה נהנים אתרים שמקדמים קריאה ארוכה. "לפני כמה שנים רווחה תפיסה שאנשים לא יקראו אייטם באורך של יותר מ-500 מילה, שאף אחד לא יקרא משהו ארוך ברשת כשהוא יושב לצד השולחן. הסיבה להנחה זו היא שקריאה בדפדפן היא לא חוויה טובה במיוחד. עליית מכשירי המובייל והיכולת של אנשים להעביר תוכן מהדפדפן לסמארטפון או לטאבלט שלהם היוו שינוי משמעותי. הן מאפשרות לקרוא בלי הסחות דעת - בלילה או בסופ"ש. אנחנו רואים את זה באפליקציית האייפד שלנו: זמן השיא לקריאה הוא תשע בערב".

גורם נוסף קשור לגופים שמפיקים את התוכן הארוך. "מאוד יקר להפיק תוכן ארוך, ולכן פעמים רבות התוכן הטוב ביותר מגיע מעיתונים כמו הניו יורק טיימס, הניו יורקר או ואניטי פייר, שהם מגזינים גדולים שמוציאים הרבה כסף על סיפורים ויכולים לשלוח אנשים לקצה השני של העולם לחודשים רבים. זה חלק מהסיבה שחשבו שאף אחד לא יקרא תכנים ארוכים: כלי התקשורת העלו את הסיפורים האלו לאתרים שעוצבו בשביל דברים קצרים ונועדו להזיז את הקורא לידיעה הבאה”.

חברות המדיה החדשות מצטרפות

אבל בשנתיים האחרונות, אמר לינסקי, מתחולל שינוי שאותו הוא מגדיר כ"מרגש מאוד”: "חברות מדיה חדשות, שפועלות ברשת בלבד, מתחילות להשקיע כסף בתכנים ארוכים. למשל, Vox Media, שמפעילה בין היתר את אתר הטכנולוגיה The Verge ואת אתר המשחקים Polygon, השקיעה סכומים ניכרים בכתיבה ארוכה והאתרים האלה מתחילים לספק תוצרים ברמה טובה מאוד".

"אנחנו גם מתחילים לראות עיצובים מעניינים במקומות כמו אתר המוזיקה Pitchfork, שנועדו להסיר הסחות דעת או ליצור חוויה מושכת שמונעת הסחות דעת. כשהתחלנו את האתר כל מה שפרסמנו הגיע מבלוגים אישיים ומאתרים קטנים מאוד, או הופיע קודם בפרינט. התערובת משתנה כיום”.

אחד האתרים הבולטים בהקשר זה הוא TheAwl.com. האתר, שהוקם ב-2009 על ידי קורי סיקה, דייוויד צ'ו ואלכס באלק, מתמקד ביצירת תוכן מקורי ארוך ומעמיק בלבד. "במקור רצינו לשכור עיתונאים צעירים ולסקר את החיים בניו יורק", אמר סיקה, שמשמש גם כעורך האתר, ל"כלכליסט". "לא יצאנו לדרך במטרה לפרסם דברים ממש ארוכים. אבל גילינו שיש זירה שלמה של כתיבה שאין מקום לפרסם אותה. מאמרים חזקים, דעתניים או עמוקים שלא מתייחסים בהכרח לאירועים חדשותיים אלא לדברים שמתרחשים בעיר. ולא היה מקום לפרסום ביקורות ארוכות.

קורי סיקה, ממייסדי The Owl

"במקביל הבנו שמה שאנשים אומרים על האינטרנט, שהוא ים של הסחות דעת, לא באמת נכון. למעשה, ככל שמשהו יותר ארוך, מהותי ומוקפד, כך הוא מתפקד טוב יותר. אנשים נואשים לקרוא דברים. אם הם קוראים אותם באותו הרגע, או שומרים לקריאה מאוחרת במכשיר או באפליקציה, ואם שולחים לעצמם”.

לינסקי מוסיף בהקשר זה: "הדגש על תכנים קצרים בלבד היה מוגזם. מי שצורכים את התכנים האלו הם אנשים שהיו עושים את זה בכל מקרה, ומדובר בקבוצה גדולה יותר מכפי שחשבו. תמיד היו אנשים שהתעניינו בתכנים ארוכים”.

אתר לאנשים חכמים

בנוגע להצלחה של The Awl אמר סיקה כי הם עדיין "די קטנים". “הקמנו את The Awl, ואז הקמנו עוד ארבעה אתרים (שמוקדשים לנשים, לטכנולוגיה ולתחומים נוספים - ע"כ). החלטנו שאנחנו רוצים שהאתרים יהיו רק לאנשים חכמים, ושאנחנו לא רוצים לגדול מעבר לקהל האנשים שרוצים לקרוא אותנו. יש לנו עוד קצת להיכן לגדול.

השאיפה שלנו היא שבכל אחד מהאתרים שלנו יהיו מיליון גולשים ייחודיים בחודש, ואנחנו מאוד קרובים לזה. לקהל הקוראים אנחנו נוטים לקרוא צעירים, אבל זה לא ממש נכון. הם צעירים ולא צעירים, בעיקר תושבי ערים גדולות, רובם למדו באוניברסיטה, הם משתתפים בתרבות, אוהבים טכנולוגיה. הם אנשים שקונים ספרים, קהל שמצטמצם בארה"ב".

הגולשים מחפשים טקסט ארוך ומעמיק. אילוסטרציה איור: יונתן וקסמן

בהתאם לסוג התוכן וטיב הקהל, גם הסיפורים שהוא מפרסם אינם אופייניים למה שניתן למצוא במקומות אחרים ברשת. סיקה: “מרבית הסיפורים הפופולריים ביותר הם סקירות עמוקות ומקוריות של דברים מוזרים או שאנשים לא מכירים. לאנשים יש רעב לראות משהו שמעולם לא חשבו עליו או שלא ראו. למשל, היתה לנו כתבה מאוד פופולרית שבמסגרתה הלכנו לארכיון של הסופר דיוויד פוסטר וואלס ובחנו את הספרים המוזרים שהיו לו שם. סיפור אחר היה ראיון ותחקיר נרחבים עם אדם שניהל אתר של 'פורנו נקמה', זו היתה סקירה עמוקה של היבט מסוים בעולם העכשווי שלנו. הסיפור הכי פופולרי באתר שלנו בשבועיים האחרונים (הראיון נערך בתחילת מאי - ע"כ) היה כתבה של 6,000 מילה על תנועות פרינג' פוליטיות בשנות התשעים של המאה ה-19. אם היית אומר לי את זה לפני שנים על האינטנרט לא הייתי מאמין לך".

תחייה לסיפורים ישנים

לינסקי מציין שלא מדובר בהכרח בסיפורים החדשים ביותר. “יש הרבה סיפורים ישנים ברשימת הסיפורים הנצפים ביותר שלנו", הוא אומר. "זה מאוד נדיר ברשת, ואומר משהו על הטבע של כתיבה ארוכה. חצי מהסיפורים הכי פופולריים שלנו התפרסמו בשנה האחרונה, וחצי לפני 20 שנה. יש סיפורים נפלאים מ'הניו יורקר' משנות השמונים שטובים היום כמו שהיו אז”.

מארק ארמסטרונג, מייסד אתר הקריאה הארוכה LongReads, אמר דברים ברוח דומה בראיון לניו יורק טיימס. “הדבר הכי מפתיע בסיפורים הפופולריים ביותר שלנו הוא 'אורך החיים' שלהם במקומות כמו טוויטר, פייסבוק וטאמבלר", אמר ארמסטרונג. “אנשים לא תמיד קוראים את הסיפורים האלה ברגע שהם הם מוצאים אותם, אבל אנחנו רואים שממשיכים להפיץ אותם בטוויטר שבועות וחודשים אחרי שפורסמו. הם לא תלויי זמן כמו חדשות מתפרצות".

המפרסמים, לפי סיקה, לא נרתעים מכבדות הראש שמאפיינת אתרים כמו שלו. "הצלחנו יותר מכפי שציפינו", אמר. "המפרסמים באו אלינו מוקדם משחשבנו בזכות האיכות של הקוראים שלנו, גם כשהיינו הרבה יותר קטנים. יש לנו קהל של אנשים חכמים ומשפיעים שמפרסמים רוצים להגיע אליהם. זה התברר כמודל עסקי טוב. במקום למכור בקנה מידה גדול באתרים כמו ההאפינגטון פוסט או הניו יורק טיימס, שמבטיחים 20 מיליון או 30 מיליון צופים, אנחנו אומרים למפרסם, 'אתה תגיע למיליון אנשים במשך שישה שבועות, אבל אלו אנשים מעולים שאתה באמת רוצה'. יש לנו מפרסמים גדולים כמו סמסונג, פורד ו-Dove, לצד סרטים וספרים עצמאיים או גופים שרוצים לפנות לקהל עצמאי. יש לנו קוראים נאמנים מאוד, בערך 15% מבקרים יותר מ־100 פעמים בחודש, שזה מטורף”.

התמודדות קשה מול שאר הרשת

למרות ההצלחה היחסית מודים לינסקי וסיקה שהתחרות מול הסחות הדעת ההולכות וגוברות של הרשת תמשיך להיות לא פשוטה.

לינסקי: "זה נעשה יותר ויותר קשה. אני אוהב לקרוא בקינדל כי אין בו כל הרעש והצלצולים של המכשירים האחרים. אני לא מקבל עליו מיילים או SMS. התלוצצתי עם אהרון שאני מנסה לקרוא במשרד, וזה קשה כי יש לי מייל והפרעות אחרות. אמרתי בצחוק שאני צריך להתחיל לנסוע בסאבוויי, כי זה המקום היחיד בניו יורק שבו אף אחד לא יכול להפריע לך.

"אבל גם אם יש הסחות דעת, הזמן שבו אנשים עושים שימוש בטאבלט הוא בדיוק הרגע שבו הם רוצים לקרוא דברים כאלו. עם המכשירים האלו כל כך קל לקרוא סיפור לפני שהולכים לישון, במטוס או ביום ראשון אחה"צ, וזה גם הזמן שבו אמורים לקרוא חומרים כאלו. אני חושב שלפני חמש שנים היו הרבה יותר דיבורים על המוות של כתיבה ארוכה מאשר כיום".

גם סיקה מגלה אופטימיות. "אנשים רוצים מקומות קטנים רק בשבילם”, הוא אומר. "רבים מאיתנו נמצאים בשירותי הרשת הגדולים ומשתפים ומשתתפים בטוויטר ובאינסטגרם, אבל אנשים רוצים פרסומים קטנים בעבודת יד. הם יכולים לשרוד. הם יכולים לקיים את עצמם בזכות איכות הקהל שלהם. אתה לא צריך להיות ענק כדי לשגשג ולממן את עצמך. אין סיבה שלא יהיו 50 או 100 מגזיני רשת קטנים שפונים לקהלים שונים ומובחנים. זה עובד. אל תשכח גם שהחברות הגדולות והמפלצתיות יגדלו ויתרסקו עם הזמן. כמה זמן פייסבוק תהיה איתנו? אנחנו לא יודעים".