$
דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי: קץ עידן הצנזורה

טוויטר הציג את צווי איסור הפרסום בבריטניה ככלי ריק, תעשיית ההקלטות לא תקבל תמלוגים על רינגטונים, למומחה אבטחה מוביל נמאס מאנונימיות ברשת, וספקית רשת בריטית מדגימה את הסכנה שבחוקי "שלוש עבירות"

יוסי גורביץ 12:4119.10.09

סופו הרשמי של עידן הדפוס?

 

שמדברים, ובשנים האחרונות מדברים ללא הרף, על עידן הדפוס – מתקבל הרושם שכל אחד רוצה להיות זה שיכתוב את נאום האשכבה – נוהגים לציין עד כמה הועיל הדפוס להפצתם של רעיונות ולקידום ההשכלה. הכל נכון, אבל נקודה שלא מוזכרת היא שלדפוס היתה נקודת תורפה: אפשר היה להשתיק אותו בקלות יחסית.

 

עם פרוץ המהפכה הפרוטסטנטית, וקידומם של רעיונות מסוכנים בכלל, החלו המדינות הקתוליות לנקוט את מדיניות ה-imprimatur, מילולית "מותר להדפסה": ספרים ופמפלטים ברחבי המדינות הנחשלות של אירופה לא יכלו לצאת לאור עד שלא קיבלו את אישורו של הבישוף המקומי. כמובן, הכרזתו של טקסט כאסור הפכה אותו מיד לפופולרי בקרב האוכלוסייה החתרנית, אבל זו תמיד היתה קטנה לעומת האוכלוסייה הכללית. צווי איסור פרסום שייכים לאותה תקופה, שבה הברירה היתה בין פרסום רשמי ומפוקח ובין פרסום מחתרתי, שמסוכן הן למפרסם והן למדפיס.

 

זה נגמר, פחות או יותר. לאחרונה הורה בית משפט בריטי על צו איסור פרסום שערורייתי במיוחד. חברה מאוסה במיוחד - טראפיגורה - שפכה לפני כמה שנים כמויות עצומות של זבל כימי מסוכן בחוף השנהב, תוך התעלמות עליצה מהחוקים להגנת הסביבה ומאנושיות פשוטה. כמה תושבים מתו, ומספר עצום של אחרים – כ-85 אלף – לקו במחלות.

  

מה שהיה טוב לעידן הדפוס לא עובד בימי הטוויטר. המחשה מה שהיה טוב לעידן הדפוס לא עובד בימי הטוויטר. המחשה צילום: בלומברג

 

כשהתאוששה ממשלת חוף השנהב, היא תבעה את טראפיגורה בשל הנזקים. טראפיגורה שילמה לה 225 מיליון דולר, ולפני זמן מה היא הגיעה להסכם עם תובעים שיצגו 30,000 מתושבי חוף השנהב, שהיא תשלם 1,500 דולר לכל אחד מהם תוך שהיא איננה מודה באחריות.

 

כחלק מהעסקה, רצתה טראפיגורה שכל העסק יהיה סודי לגמרי, כי שפיכת שפכים על ילידים בעולם השלישי עשויה לפגום בתדמיתה הצחה במערב. בית משפט בריטי הסכים, והוציא צו איסור פרסום טוטאלי ומוחלט, שאסר על הגארדיאן הבריטי לא רק לדווח על הפרשה, אלא גם לדווח על כך שהוצא צו איסור פרסום. בית המשפט ניסה אפילו להרחיב את הצו כך שימנע דיווח על דיון בנושא בבית הנבחרים, פגיעה חסרת תקדים בחופש העיתונות הבריטי.

 

פעם זה היה עובד. היום, גל השמועות בנושא שהופץ על ידי טוויטר – בעידודו הנמרץ של עורך הגארדיאן – הפך את כל העסק לפארסה. אנשים השאירו הערות בנושא באתר של טראפיגורה ובזה של עוכרי הדין שלה. ויקיליקס פרסם כל מסמך שרק יכול היה למצוא. טראפיגורה, שהבינה באיחור ששמועות לא מדויקות יסבו לו הרבה יותר נזק מהדיווח המדויק המרושע ביותר, נסוגה מצו הפרסום. אולי גם בישראל יקלטו סוף סוף את העובדה הזו, והבלגן שנראה לאחרונה בפרשיות שונות ובשמועות אין סופיות ייפסק.

 

תמלוגים על כל רינגטון?

 

אחד הדברים המעיקים בהגנה על זכויות יוצרים הוא שאתה מוצא את עצמך לצד כמה מהעלוקות המקצועיות ביותר על פני הכדור הירוק-זמנית הזה. הכוונה, כמובן, לתעשיית ההקלטות. למרבה השמחה, התעשייה חטפה בעיטה מהדהדת לא מזמן.

 

אחת התביעות המעיקות ביותר שהגישה התעשייה – כנגד ספקיות סלולר אמריקאיות – התבססה על הטענה שבכל פעם שמושמע רינגטון, מתבצעת בעצם הופעה פומבית של הזמר ששר את השיר. אי לכך ובהתאם לזאת, אנשי התעשייה רצו תמלוגים על כל השמעה. בעצם, כל סלולר עם רינגטון הפך לאולם הופעות נייד, וכל בעל סלולר – למקליט בוטלג ועבריין מעצם קיומו.

 

בית המשפט, כאמור, בעט את הטענה הזו לגיהינום החוקי המגיע לה. יש לקוות שהתובעים לא יבזבזו את כספי הציבור ואת זמנו של בית המשפט בערעור, אבל היי – זו תעשיית ההקלטות. אבד כל תקווה, הנכנס בשעריה.

 

נשף המסכות מועיל לנבלים

 

הוויכוח על אנונימיות ברשת עתיק כימיה של הרשת עצמה. תומכי האנונימיות טוענים שהשימוש בה מאפשר לאנשים להתמודד עם ממסדים מסוכנים בלי להיחשף, ואין ספק שיש לה מקום אם אתה בלוגר סיני או קובני, למשל, כי אין שום סיבה להקל על ארגוני הפשע – המפלגה הקומוניסטית הסינית וזו הקובנית, בהתאמה – לגלות את זהותך. מצד שני, במדינה חופשית אין מקום לטענות אנונימיות. אם יש לך משהו לומר, עמוד מאחוריו. הלשנות והשמצות אנונימיות נאסרו כבר על ידי הקיסרים הנאורים הרומאים, ולא במקרה הם זכו לעידוד דווקא ממשטרי אופל.

 

עכשיו נכנס לדיון הוותיק הזה גם מומחה האבטחה יבגני קספרסקי, אחד ממייסדי חברת האנטי-וירוס Kaspersky Lab. בסוף השבוע הוא קרא למשטור של הרשת, וליצירת "דרכון רשת" חתום וייחודי לכל משתמש, שיפסיק את נשף המסכות של האנונימיות, שמזמן מצחיק רק את הטרולים ומשמשת יותר ויותר את הפושעים המקוונים.

 

קספרסקי ציין שמעקב אחרי כתובת IP איננו מספק ואיננו מאפשר זיהוי ודאי של המשתמש. "חשבו על מכוניות: יש להן לוחיות רישוי", הוא אמר, "אבל יש גם רישיונות נהיגה". הוא רוצה כוח שיטור גלובלי, מגובה באמנות גלובליות, ומדינות שלא רוצות להיות חלק מהעסקה – ובכן, מבחינתו אפשר פשוט לנתק אותן מהרשת.

 

ההצעה קיצונית, שלא לומר דרקונית, וככל הנראה לא מעשית. על כל פנים, לא באופן המגושם שבו הוצעה, עם כוח משטרתי וסמכות מרכזית. היא כבר גררה זעקות מחאה משורה של ארגוני פרטיות. אבל הגיע הזמן להפסיק להתייחס לאנונימיות כאילו היא לגיטימית – להוציא, שוב, נתיניהן של מדינות דכאניות – ולהתחיל להתייחס אליה כאל פחדנות.

 

ואם כבר כתובות IP...

 

ענישה ללא הוכחה

 

שורה של מדינות – צרפת, ניו זילנד ואחרות – העבירו או מנסות להעביר חוקי "שלוש עבירות". החוקים הללו קובעים כי אם משתמש מסוים ייתפס שלוש פעמים בגניבת תוכן, הרי שלאחר שיקבל שתי התראות בפעם השלישית הוא ינותק מהרשת.

 

הבעיה היא שיש כאן ענישה ללא משפט. זכותו של אדם לפס רחב הולכת ומוכרת כזכות יסוד (ראו בקצרצרים), והמשמעות של החוקים היא שגוף תאגידי יכול לשפוט אדם, ללא כל יכולת הגנה מצידו, ולשלול ממנו את זכות היסוד הזו על סמך ראיות שהוא לא ראה ושאינו יכול להפריך.

 

גרוע מכך, הניתוק מתבצע על תהליך לא מדויק, שיסודו בהנחה שכתובת IP היא אמצעי זיהוי מספיק. בפרפרזה על קספרסקי, הדבר משול לטענה שבעל רכב אשם אוטומטית בתאונת פגע וברח שבה היה מעורב הרכב, מבלי לברר אם הרכב אכן היה ברשותו.

 

ספקיות הרשת הבריטיות, המתנגדות נחרצות לתוכניתה של הממשלה בנושא, ניסו להבהיר עד כמה הדבר לא סביר. מומחה שנשכר מטעם חברת TalkTalk ביקר ברחוב מן השורה במידלנדס, ובתוך זמן קצר גילה שם לא פחות מ-23 חיבורי WiFi בלתי מאובטחים. לאחר שקיבל את רשותם של הבעלים, הוא השתמש בהם כדי להוריד תוכן מותר בהורדה. באותה מידה, ומבלי לקבל את רשותם, הוא יכול היה להוריד תוכן אסור – ולהפוך אותם לעבריינים.

 

תעשיית ההקלטות הבריטית טוענת שהדבר לא אומר שהיא תפליל מיליוני משתמשים תמימים, משום שקודם לניתוק יקבלו בעלי החיבור שתי אזהרות ויידרשו לחסום את החיבור שלהם. אבל המשמעות היא שהעבירה התרחבה מאוד: עכשיו אתה עבריין לא רק אם הורדת תוכן אסור, אלא גם אם השארת את החיבור שלך פתוח – נניח, כי מגיעים אליך חברים שרוצים גישה לרשת. וזה, איך לומר, מוגזם בכמה סדרי גודל.

 

קצרצרים

 

נהוג לרדת במקומותינו על מדינות סקנדינביה, לרוב תוך סינון המילה "אנטישמים". אבל כנראה שבכל זאת יודעים שם מה הם עושים: ממשלת פינלנד העבירה חוק הקובע שלכל אזרח יש זכות בסיס לחיבור מהיר לרשת. היא לא הסתפקה בכך, והורתה לחברות התקשורת המקומיות לוודא שכל אזרח אכן ייהנה מזכות זו, במהירות מינימלית של מגה-בייט לשניה. פינלנד היא המדינה הראשונה שלא רק מסתפקת במילים בנושא.

 

מנוע החיפוש החביב וולפראם אלפא השיק בסוף השבוע אפליקציית אייפון, וברחבי הרשת עלתה היללה על כך שהאפליקציה יקרה מדי – כ-50 דולר עובר לסוחר. מדובר, כמסתבר, לא רק בגרסה סלולרית של האתר אלא גם באפליקציה עם יכולות חישוב וגרפיקה מתקדמות. מוקדם יותר בשבוע שעבר, הציג וולפראם את מערכת הכלים למפתחים שלו.

 

מנכ"ל אורקל לארי אליסון, מהמשונים שבטייקוני עמק הסיליקון, עורר סערה קלה בסוף השבוע כאשר פתח נאום שלו בדברי שבח ליאכטה שלו דווקא. נאום הגבר שפיטר השנה

אליסון. כולם צריכים יאכטה כמו שלו אליסון. כולם צריכים יאכטה כמו שלו צילום: בלומברג

מאות מעובדיו? "זו ספינה נהדרת, אתם צריכים כזו". כמו שרים מסוימים שמתיימרים להיות סוציאליסטים תוך מגורים במגדלי יוקרה, אפשר לומר בעדינות שיכולת ההזדהות של אליסון עם רגשותיו של האיש מהרחוב קלושה.

 

בעקבות ליגת הכדורגל האמריקאית, שאסרה על שחקניה להשתמש בכלי מדיה חברתית בכל מה שקשור לענייני הליגה, גם הוליווד מתחילה לסגור את הפרצה. חוזים חדשים שנראים לאחרונה אוסרים על כותבים או כוכבים להשתמש במדיה חברתית, מטוויטר ועד בלוגים, ככל הנראה במטרה למנוע פליטות פה מביכות, או בעצם כל אפשרות למגע ישיר בין האלילים ובין קהלם. זה אף פעם לא נגמר טוב.

 

ולחדשה האווילית של היום: ברנש אמריקאי כלשהו הצליח לשים את טלפיו על מימון לאחד הפרויקטים המשונים שנראו אי פעם, והוא עומד לתרגם את אחת מיצירות המופת – קרי, ספר שכולם מכירים ואף אחד לא קרא – האנגליות, מובי דיק, לאמוטיקונים יפנים. הוא יתרגם את הספר משפט אחר משפט, באמצעות ה-Mechanical Turk של אמזון, ויעמיד את התרגומים להצבעה. האמנם אין חוק שיגן על יצירות מופת ממעשי ונדליזם כאלה?

  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x