$
טורים

סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: ראש בראש

נראה שהפעם מערכת ההפעלה החדשה של מיקרוסופט תתקבל בזרועות פתוחות, בעוד שזו של אפל גורמת לה מבוכה; פתיחת הניסוי ב-Google Wave מעוררת הספדים על הדואר האלקטרוני; והעיתונאי נחום ברנע מעצבן את הבלוגוספירה הישראלית

רוני שני 10:4016.10.09

מספידים את המייל

 

תאריך היציאה של חלונות 7 הולך ומתקרב, ונראה שהפעם יחסי הציבור יהיו קלים יותר: בניגוד לוויסטה, המערכת החדשה זוכה להמלצות חמות ברחבי הרשת. בישראל היא אמנם תעלה יותר, אבל נראה שאם המחשב שלכם עומד בדרישות הסף - ההשקעה משתלמת. בחזית של אפל המצב ורוד פחות: Snow Leopard, הגרסה האחרונה של מערכת ההפעלה למחשבי מק, סובלת מתקלה חמורה (גם אם נדירה), שעלולה למחוק את כל המידע שבמחשב.

 

בחזית התוכנות המשרדיות מיקרוסופט לא נוחלת הצלחה דומה. אחרי שהבטיחה גרסאות מקוונות של אופיס, שיתחרו ב-Google Docs (שזכתה השבוע לעדכון ניכר), כעת יש בדעתה לספק למשתמשים גרסאות אנמיות של וורד ואקסל שיכללו פרסומות. מדובר בתחליף ל-Works, שיסופק חינם עם המחשב ואמור להוות תשובה גם לאופן אופיס השולחנית.

 

אבל גם גוגל חוטפת: העיתונאי פיל פאטון תוהה מדוע החברה משקיעה כל כך מעט בתהליך סריקת הספרים וחושש מהרגע שבו העותקים הדיגיטליים הירודים והלקויים שלה יהפכו למקור היחיד. לדן ריץ, סטודנט אמריקאי בעל תושייה, יש חלופה: סורק ספרים מתקפל. ריץ הציג את הפרויקט השיתופי שלו בכנס מיוחד שהוקדש לעסקת הספרים של גוגל.

סורק הספרים המתקפל של דן ריץ סורק הספרים המתקפל של דן ריץ צילום: cc-by-sa-PugnoM

 

במגזין Wired עושים הקבלה מוזרה בין קבוצות הדיון העתיקות של Usenet, שנרכשה על ידי גוגל ב-2001, לבין ספרים, ומתריעים: חברה שמעלימה הודעות מפורומים תעלים גם ספרים. מסתבר שהתכנים שרכשה גוגל מ-Deja (המפעילה המקורית של Usenet) שימשו אמנם כבסיס ל-Google Groups, אבל לא ניתן לאתר אותם במנוע החיפוש כבר יותר משנה. מסתבר שכל מה שצריך זה ש-Wired יעלו את הנושא לכותרות כדי שגוגל תואיל בטובה לשדרג את הארכיון.

 

ובאותו עניין: LG נכנסת לשוק הספרים האלקטרוניים, ומציגה ספר אלקטרוני סולארי. אנשי פרויקט OpenMoko מציעים קורא צנוע בהרבה: Wiki Reader, שיאפשר לכם לקחת את הוויקיפדיה שלכם לכל מקום.

 

וגוגל אחרון: פתיחת הניסוי בשירות Google Wave עורר שוב את הדיון על אודות גורלו של המייל: בוול סטריט ג'ורנל פרסמו מספד ארוך במיוחד, לב גרוסמן בטיים סבור שהמייל התאים לעידן שבו עלויות החיבור היו גבוהות (אבל לא חושב ש-wave יחליף אותו, רק יעשיר אותו), ב-Fast Company מזכירים כמה דברים שרק מייל יכול לספק, באתר Email Service Guide מתרגזים על הצורך של העיתונאים להמליך ולהדיח טכנולוגיות ופתרונות ומסבירים מדוע המייל לא ייעלם לשום מקום. וניק קאר חושב שגם Wave, כמו המייל או התא הקולי, הוא הטוב ביותר עד שיסתבר שהוא הרע ביותר.

 

ומה לגבי Wave עצמו? פארחד מאנג'ו מ-Slate חושב שהוא לא יותר מתצוגת תכלית של מפתחי גוגל ומתקשה להבין מי לעזאזל ירצה להשתמש בו; גל מור רואה בשירות איום על טוויטר; ו-NewsGeek סוגרים מעגל ומתייחסים אליו כאל מבשר קיצו של עידן המיילים.

 

נחום ברנע מקפיץ את הבלוגרים

 

זכויות היוצרים על הסערה השבועית בבלוגספירה העברית שייכות לעיתונאי נחום ברנע, שהשתלח בבלוגים ובבלוגרים (ולא בפעם הראשונה), בהוכיחו את הפתגם העתיק "הפוסל - במומו פוסל". ברנע נזעק להגן על אהוד ברק, שכטוב ליבו במטעמים של "יועזר בר יין" לכלך על ג'ורג' בוש בנוכחות אריאנה האפינגטון. כשזו ציטטה אותו ב-Huffington Post שלה - הוא מיהר להכחיש, וברנע העניק לו תמיכה מוסרית: "ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית", קבע.

אריאנה האפינגטון אריאנה האפינגטון צילום: Mike Darnell

 

האפינגטון, שתגובתה פורסמה בבלוג של דבורית שרגל, תמהה על ההבלים של ברנע, וכמותה גם הבלוגרים הישראלים: נעמה כרמי משחזרת כיצד העמידה את ברנע על טעותו אולם זה לא טרח לתקן עצמו בטורו; גל מור סבור שברנע ושכמותו (ירון לונדון למשל) פוגעים בעתידה של העיתונות; דורון אביגד לא בטוח שברנע יישאר רלבנטי גם בעוד עשור; דרור פויר מעדיף את הטעויות של רון מיברג על אלה של נחום ברנע; זיגמונד מ"בלתי נקרא" מסיק שברנע מעיד על עצמו כרכילאי; אורי קציר מ"אפלטון" חושב שברנע חטא בהיבריס; ויובל דרור מייחל לדו קיום בין הצדדים.

 

בפינצטה

 

סטודנט (ישראלי?) מהארוורד פיתח מודל מתמטי, שבוחן את הרשתות החברתיות בראי האבולוציה. את העסקים הקטנים בארה"ב זה לא מעניין: מבחינתם רשתות חברתיות זה בזבוז זמן מוחלט. אם להאמין למחקר הבא, יש משהו בדבריהם: רק 20% מהטוויטים הם בעלי ערך (מעבר לצורך העז בתשומת לב).

 

ראיון עם החוקר והבלוגר יבגני מורוזוב על רשתות חברתיות והשפעה פוליטית.

 

המהפכה הכלכלית האמיתית מתרחשת מחוץ לוול סטריט; היא מתחילה מלמטה ומקיפה שכונות, עסקים קטנים ופרטים. סוציאליזם נוסח אמריקה.

 

וקצת באותו עניין: תפקידם של מעצבים לא רק להעניק צורה, אלא גם להוליך את המשתמשים כך שיקבלו גישה אל המידע החשוב באמת, ולא יטבעו בעודף המידע מחד ובדיסאינפורמציה מאידך.

 

ואפרופו עיצוב: מגזין core 77 המצוין בכתבת חובה לחובבי החומרה, שבוחנת את השינויים שחלו בתחום תכנון ועיצוב רכיבי חומרה.

 

אתר שיתוף התמונות פליקר חצה את רף ארבעה מיליארד התמונות. קתרינה פייק, המייסדת, מספרת על תחילת הדרך ולא מצטערת שמכרה את הסטארטאפ שלה ליאהו.

 

מי רוצה להיות עבד: כל מה שלא רציתם לדעת על מיקור המון.

 

כמו אזהרות המסע לסיני, שמשחרר המטה ללוחמה בטרור, כך גם גניבת זהות: איום אהוב שלא נס ליחו. בוול סטריט ג'ורנל מנסים להרגיע את הפחדים ולנפץ את המיתוס; מה שנגנב זה בסך הכל כסף - לא זהות.

 

לא בטוח שמשחקים עשויים לשמש ככלי לקידום אג'נדה פוליטית, אבל העובדה שסופר מאריו משמש בסיס למחקר זה כבר משהו.

 

תיאוריית הסינגיולריטי של ריי קורצוויל נשענת בעיקרה על חוק מור, אבל קבוצה של מדענים טוענים כעת כי גם הוא צפוי להגיע לקצה גבול ההתפתחות שלו. העתידן ג'אמיי קשיו בכל זאת חושב שהסינגיולריטי עשויה להפוך למציאות, ולדעתו אין לנו מה לחשוש ממכונות שמצוידות בבינה מלאכותית. Hal יש רק באגדות.

 

אפקט הפלסבו לא תקף רק לתרופות; הוא עובד גם בכל הנוגע לשידורי HD.

 

אמור לי איזה יישום התקנת על הסמארטפון שלך ואומר לך מי אתה.

 

ולרגל שנת הלימודים האקדמית: האם באמת אפשר לרכוש השכלה ברשת בלי לשלם?  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x