הסופר ג'ונתן פרנזן הגדיר אותנו כחברה שעברה מתרבות ניקוטין לתרבות סלולר. מה ששילמנו על סיגריות אנחנו מוציאים כיום על חשבון הטלפון הנייד. אבל יש הבדל מהותי: סיגריות הן מוצר זול וחד־פעמי, והסלולרי הוא הרגל יקר. לפעמים יקר מדי. לכן קשה להסביר מדוע הניסיונות להמציא טלפון זול וחד־פעמי כושלים ללא הרף.
ביק פון
ב־1999 ניסתה את מזלה ממציאת הצעצועים רנדי אלטשול, שהקימה את חברת דייסלנד וחתמה על הסכם הפצה עם ג'נרל אלקטריק. ב־2002 התפוגג המיזם. באותה שנה חברת טלספרי התחילה לפתח סלולרי שמחירו 30 דולר, אך זנחה את הרעיון בשלב האב־טיפוס. ב־2004 היתה זו פארוס אינטרנשיונל שהכריזה על "סייקלון דיספוזבל", סלולרי ב־40 דולר שאפשר למחזר ולקבל תמורתו חמישה דולרים. גם הוא לא הושק.
לכאורה אין לרעיון ביקוש, אולם בחודש יולי נכנסו לנישה המיותמת שתי חברות ענק: אורנג'־צרפת ו־Bic, יצרנית עטים ומצתים זולים ואמינים. השתיים השיקו את "ביק פון", טלפון דקיק וקליל שמאפשר רק לשוחח, לשלוח ולקבל sms ולהאזין לרדיו. אך התמחור שלו בעייתי: תמורת 50 יורו יקבלו לקוחות אורנג' 60 דקות זמן אוויר. רוכשים מזדמנים יסתפקו בעשר דקות ונעילה אוטומטית כעבור חודשיים. בקיצור, יקר מכדי להיות חד־פעמי.
לו אורנג' ו־Bic היו משקיעות יותר במחקרי שוק, הן היו מגלות שטלפון חד־פעמי וזול הוא מוצר אידיאלי לאלה המעוניינים במכשיר רזרבי, לאנשים עם בעיות אשראי ולילדים שרכושם מועד לפורענות. מתי כבר נזכה לראות את הטלפון הזה?
מנוי לעיתון
פייסבוק
אפליקציה באייפון 
טוויטר
מבזקי SMS
אפליקציה באנדרואיד 
ניוזלטר
ספריית כלכליסט
כל הזכויות שמורות לכלכליסט ©
