(פורסם ב-30/03/2008)

אין דבר ששנוא עליי יותר מנוסטלגיה. אותו געגוע ממאיר למקום שהיה פעם ואיננו עוד, שצובע את הפעם בצבעי פסטל מלטפים. בדרך כלל מדובר בשקר, שימוש בנוסטלגיה כנשק בידי מי שהרעיונות הישנים שירתו אותם. כי אם פעם היה נפלא, ועכשיו נורא, אז מי אשם, אם לא השינוי, ומי אחראי אם לא נושאי השינוי? תמיד הנוסטלגיה הזו משיבה רעיונות רעים שאבד עליהם הכלח, שנוכשו במשך שנים עד שהובסו, ועכשיו הם מנסים לשוב. האתמול, ייאמר הדבר, היה מחריד כמו היום, ולרוב מחריד יותר.

ופתאום, לפני כמה ימים, באחד מהרגעים השקטים שנסיעות באוטובוס מייצרות, נתקפתי בגעגוע שקרי שכזה לאינטרנט של ‭.1999–1998‬ לא יודע מה הציף אותי, מה רע כל כך באינטרנט של עכשיו. התחלתי לחשוב איזה כיף היה פעם, כשרק הגעתי לרשת. מה שהיה אז, הזכרתי לעצמי, היה חופשי ומופרע הרבה יותר מעכשיו.

מי שהגיע לקהילות באתרים הגדולים, שהיו אז רק קצת גדולים, היו האנשים הכי מגניבים. היו שם כותבים מדהימים, אף שקצת בוסריים, ששלפו אחד מול

כן, נאנחתי שם באוטובוס, אלה היו הימים. היום הכל המוני ובינוני, דומה כל כך לעולם שבחוץ. לכל אחד מוצמד כבר פרצוף, וכל אחד כבר בא לרשת עם החברים שלו מהעולם האמיתי (איפה הימים שלאנשים ברשת לא היו חברים בעולם האמיתי‭,(?‬ והכל כבול בפוזה שאתה מביא איתך מבחוץ. איזה סיכוי יש לרשת של היום לקחת מישהו שכל חייו תייג את עצמו כלוזר, ולספר לו שהוא בכלל לא כזה?

זה מה שמפחיד אותי ברשת של היום: האדם שהייתי אז לא היה יכול להשתלב בה בכלל. איפה המקום שבו אנשים מכוערים בלי חברים יכולים לגלות שזה לא חייב להיות ככה, שהם לא מכוערים ושאנשים ממש רוצים בקרבתם? הרשת של פעם עשתה נסים כאלה, לא פעם ולא פעמיים. הרשת של היום? לא כזה בטוח.

אבל אני סתם נוסטלגי. נוח לי לשכוח שבעולם של אליטת כותבים, כל מי שלא היה אמון על ההתנסחות לא הורשה בכלל להיכנס למשחק. נוח לי לשכוח שגם אז היה ים של בינוניות יומרנית ומעצבנת, שהיה שם רוע וטונות של פוזה. זה לא שהיה אז כל כך טוב. זה שלי היה אז כל כך טוב.