סגור
באנר דסקטופ כלכליסט טק
סוללות על גשר טאואר בלונדון
סוללות על גשר טאואר בלונדון. אטרקציה אנרגטית (צילום: רויטרס)

הכי 1907: למה האנושות לא מצליחה למצוא תחליף לסוללות האצבע?

בינה מלאכותית יוצרת כיום אמנות, מכוניות מסיעות את עצמן ומכשירים מופעלים בדיבור, אבל איכשהו החיים שלנו עדיין תלויים בסוללות AA ו-AAA. מדוע המצאה מראשית המאה הקודמת היא עדיין מוצר בסיסי בכל בית? איך נתקענו עם זה? האם באמת אין שום דבר יותר נוח? כתבה טעונה

לעזאזל. כיצד ייתכן - סליחה, שלום, מה המצב וכו' - אבל כיצד ייתכן שבעידן שבו בינה מלאכותית יוצרת אמנות ברמה של מוזיאון, מכוניות נוסעות בלי נהג וסמארטפונים הם יד שלישית בגוף האדם, אנחנו עדיין תלויים בטכנולוגיה משנת 1907? למה בשנת 2022 אדם צריך לעצור הכל בשבילה, לצאת מהבית, לרדת לקיוסק, לקנות אותה, לחזור הביתה, לחפש מברג, למצוא, לשחרר את הברגים של המכסה, להוציא את הקודמות, להכניס את החדשות ולהבריג חזרה את המכסה - וכל זה כדי להפעיל מובייל של תינוקת? למה? היא צורחת.
מדוע לא נמצאה עד היום, 115 שנה לאחר המצאתן, טכנולוגיה שתחליף את סוללות ה-AA וה-AAA? למה אנחנו עדיין תקועים עם המוצר הנחות, המזהם, המסורבל והמסרבל הזה? כלום, לא היה לה, לאנושות, מספיק זמן לחשוב על משהו אחר? בכל זאת, היא עשתה דבר או שניים מאז. זה מרגיש כאילו יש חור בעלילה הזאת ואנסה לסתום כאן, אבל אני חייב שקט בשביל זה, כך שהכל תלוי כרגע בהמשך פעילותו של המובייל. והמובייל הזה, שיעזור לו האל, מחסל סוללות בשעתיים.
3 צפייה בגלריה
סוללה טעינה הטענה בטריה סמארטפון סמרטפון אייפון סלולר
סוללה טעינה הטענה בטריה סמארטפון סמרטפון אייפון סלולר
סוללה מרוקנת בסמארטפון. לכו תחפשו מטען
(צילום: שאטרסטוק)
כדי לנסות להבין את נס פך השמן של סוללות האצבע שמצליחות להישאר מוצר צריכה בסיסי של האנושות כבר 11 עשורים וחצי כדאי להכיר קודם בחור אחד, יהודי בשם עקיבא הורוביץ, שנולד במינסק שברוסיה בשנת 1856, נצר למשפחת מזקקי יין. זה גם היה אמור להיות הייעוד שלו בחייו ובגיל 13 הוא אף נסע לברלין כדי ללמוד שם את המקצוע. בהמשך הוא חזר לבית הוריו במינסק, החל לעסוק בתחום וצבר ניסיון ופופולריות, עד שבגיל 35 החליט לעבור לארה"ב כתוצאה מרדיפת היהודים בארצו והדבר הראשון שעשה שם היה לשנות את שמו למשהו קצת פחות מסגיר יהדות - קונרד הרברט.
האיש, בכל אופן, לא ממש מצא שם את עצמו בתחום זיקוק המשקאות ולאחר שהעביר עשור בעבודות מזדמנות, הוא מצא עבודה אצל יצרן רכבות הצעצוע הנודע ג'ושוע ליונל כהן, שלאחר זמן מה חשף בפניו המצאה שיצר, אותה כינה "עציץ חשמלי" - מעין דגם ראשוני ביותר של סוללה, עשוי מנייר שגולגל לצורת צינור ובקצהו מוצמדת נורה קטנה, שכולו מותקן בתוך עציץ של צמח מלאכותי שניתן להאיר עליו בלחיצת כפתור. הרברט צפה במתקן המשונה וגם בתוך מוחו, כמו בתוך העציץ, נורה קטנה נדלקה פתאום.
מאחר שבנוסף לידע שלו בזיקוק, היו לו, להרברט, גם חושים עסקיים חדים, לימים הוא הצליח לשכנע את כהן למכור לו את הזכויות להמצאה, פיתח אותה מעט וניסה לשווק אותה כמוצר נוי. עברו עוד כמה שנים עד שבסופו של דבר הוא הבין שאין ממש צורך וטעם בצמחים המלאכותיים ושעדיף להיפטר מהם ובמקום זה להאריך קצת צינור הנייר כדי לפנות מקום לסוללות נוספות - מה שיגדיל את עוצמת האור. כך נולד פנס הכיס הפרימיטיבי הראשון, שבניגוד לעציץ החשמלי כבר הצליח להימכר לא רע - מה שסייע ליוברט להקים מפעל עם 60 עובדים לייצור מסחרי של הפטנט וחברה בשם Ever Ready, שהיתכה בהמשך את שמה ל-Everyday ומאז שנת 2000 נקראת אנרג'ייזר.
הרברט לא המציא, באופן אישי, את סוללות ה-AA וה-AAA, אבל הוא דמות מפתח בסיפור חייהן, שכן הן נועדו בתחילה להתאים למוצר אחד בלבד - פנס הכיס שלו. הפריטים הראשונים שהוא שיווק היו יכולים לעבוד שניות ספורות בלבד, בהתאם לכמות האנרגיה שיוברט היה יכול "לדחוס" לתוך ה"סוללות" הפרימיטיביות שבנה מנייר. לכן, בעצם, המכשיר נקרא Flashlight (אור מהיר, פלאשי). בגרסתו המקורית, הוא גם לא היה חתיך במיוחד, בלשון המעטה, ונראה קצת כמו משהו שהורם מערימה של פסולת תעשייתית.
סוללות האצבע המוכרות לנו היום היו, כאמור, מענה לצורך בשיפור תפקודו, מראהו ופרקטיותו של פנס הכיס. מהנדסי חברת Eveready הציגו לראשונה את דגם ה-AA בשנת 1907 וארבע שנים לאחר מכן השיקה החברה את דגם ה-AAA. שני הדגמים הפכו לסטנדרט בארה"ב רק שנים לאחר מכן, ב-1947, אבל עד אז כבר הספיקו לעבור משימוש בפנסי הכיס של החברה בלבד למוצרים אחרים שהותאמו מראש אליהם.
3 צפייה בגלריה
סוללות על גשר טאואר בלונדון
סוללות על גשר טאואר בלונדון
סוללות על גשר טאואר בלונדון. הסביבה מבסוטית
(צילום: רויטרס)
הסוללות האלה, בשינויים כימיים שנערכו בהן לאורך השנים והאריכו את חייהן, משמשות אותנו עד היום. אמנם הן קומפקטיות ופרקטיות בהרבה מאלה של יוברט, שלא לדבר על "עמוד וולטה" שהמציא אלסנדרו וולטה בשנת 1800 (ונחשב לסוללה החשמלית הראשונה), אבל אפשר היה לצפות שב-75 השנים שחלפו מאז הסטנדרטיזציה שלהן כבר נגיע לצעד הבא, אם לא לצעד העשירי שאחרי הצעד הבא.
אמנם אפשר להגדיר את ההוספה של סוללות AA ו-AAA נטענות לחיינו כצעד כזה, אבל עדיין, מדובר בשעבוד של האנושות לאותו סטנדרט צורני מיושן ולמגוון הדרכים שבהן הוא ממררר את חייה - בייחוד נוכח העובדה שגם סוללות נטענות דורשות תושבת פגיעה עם קפיצים ממאה אחרת ומכסה שקל מאוד לשבור או לאבד. וגם, כמובן, בשל ההיקף המצומצם יחסית של השימוש בהן - גם היום - לעומת השימוש הרווח בסוללות רגילות שאינן נטענות.
יש עוד לא מעט יתרונות של סוללות רגילות על פני סוללות נטענות - למשל, הן מתמחזרות באופן יעיל יותר כך שניתן להשליכן גם לפח אשפה רגיל, הן מזהמות פחות (כל עוד הן לא עשויות מלית'יום) והן גם עושות עבודה טובה יותר בכל הנוגע לאגירת אנרגיה. במילים אחרות, הסוללות הנטענות הן לא בדיוק הצעד הבא. הן אולי סוג של צעד הצידה - אם כי יש מי שמאמין שהעתיד בכל זאת נמצא בהן. למשל, רשת איקאה, שהפסיקה בתחילת 2021 למכור סוללות לשימוש חד-פעמי.
ואולם, איקאה היא היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. סוללות "רגילות" עדיין שולטות בשוק המדובר ללא עוררין - באנרג'ייזר אפילו פיתחו ב-2015 סוללות מיוחדות שמתמחזרות במהירות, בהתאם לצו השעה - וייתכן שהשאלה הנכונה יותר בעניין זה היא לא "למה?", אלא "למה לא?". אחרי הכל, על מנת להשתמש בסוללות כאלה אין צורך בכבל, לא צריך להמתין להטענתן, כשהן נגמרות אפשר להחליפן בקלות בכאלה שנמצאות במכשיר אחר שאינו בשימוש (מכיוון שהאן סטנדרטיות - וזה רק קצה המזלג של היתרונות שלהן על פני החלופה ההגיונית כביכול: הטענה בעזרת כבל USB.
3 צפייה בגלריה
סוללות מתמחזרות של אנרג'ייזר
סוללות מתמחזרות של אנרג'ייזר
סוללות מתמחזרות של אנרג'ייזר. אותה אדרת עם שינוי גברת
(צילום: AP)
נניח שהלכתם לאיבוד ביער והנה, הגיע לילה והטעינה של הפנס שלכם, שהוטען ב-USB בבית, נגמרה. מה תעשו? אם אין אפשרות להכניס לפנס סוללת AA או AAA רגילה - הלך עליכם. וכן, כולנו יודעים היטב מה קורה לסוללות נטענות אחרי כמה חודשים או שנים של שימוש בהן: הטעינה שלהן מספיקה לפחות ופחות זמן, עד שלבסוף גם היא, כמו הסוללות החד-פעמיות, מתה, או, במקרה הפחות נחמד, מתפוצצת. עם סוללות רגילות, לעומת זאת, אין הפתעות: כשהן נגמרות פשוט מחליפים אותן באחרות וזהו. חיים קלים. בלונדון, אגב, אותן על גשר טאואר שבעיר, עליו תלויות כבר 83 אלף סוללות, ולהצטרף בכך למיזם המיחזור האמנותי הענק שהחל ב-2015.
אז כן, אנחנו עדיין, במובנים מסוימים, תקועים ב-1907, אבל זה לא בהכרח דבר רע. ייתכן מאוד שבניגוד למה שמנסים כל מיני מעצבי ומהנדסי חוויית משתמש להוכיח לנו, בני האדם דווקא יכולים להסתדר עם קצת אי נוחות בחיים. בכל זאת, אנחנו עדיין לא לגמרי רובוטים ונראה שגם לא נהיה בעתיד הקרוב. מה שכן, אפשר לשער שאם נהיה, נעבוד על סוללות AA וילדינו יעבדו על סוללות AAA.
טוב, המובייל שוב עצר. צריך להחליף סוללות. האמת? שטויות. לא ביג דיל.