מלכוד בתחום העבודה והפנסיה

בספרו המבריק והמצחיק "מלכוד 22", תיאר הסופר ג'וזף הלר מצבים שבהם הגיבורים מרגישים אבודים בסבך החלטות מנוגדות ולא ברורות. מדינת ישראל צועדת בכיוון הזה בתחומי: פנסיה, תעסוקה, ודאגה למבוגרים.

אוכלוסיית ישראל מתבגרת. תוחלת החיים גדלה. כל אלו מהווים נטל על מערכי הפנסיה והביטוח הלאומי שבנו טבלאות לתשלומי פנסיה מבוססות על הערכות לתוחלות חיים קצרות יותר. לפי כל הסימנים, מגמה זו עוד תתחזק בעתיד הלא רחוק. אם נוסיף לכך את התחזיות שבעתיד יגדל מספר הישראלים שלא יעבדו כלל בעיקר בגלל "תורתם אמנותם", אנו מקבלים תמונה מאיימת של בסיס תשלומים מצטמק ודרישות תשלום גדלות.

הפתרונות שמוצעים הם או להוריד את גובה הפנסיות שישולמו ואז לדון אלפי אנשים למצב של מחסור, או להעלות את תשלומי הפרמיות שנגבות מהעובדים והמעסיקים תוך פגיעה באיכות החיים של העובדים. בד בבד יגדל התמריץ להשתמט מרישומי אמת בשכר ויקטן עוד יותר התמריץ לעבודה.

לא צריכים להפסיק לעבוד

יש עוד פיתרון שמקובל במדינות כמו ארצות הברית או סינגפור. הפיתרון הוא להאריך על בסיס יחידני את שנות העבודה של העובדים כך שיתאימו למצב הבריאותי והשכלי שלהם ולרצונם בתעסוקה. בישראל הלכו לכיוון זה והוסיפו עוד כשנתיים עבודה עד תאריך היעד של יציאה לפנסיה. אך מאחר שמדובר במדינה מאורגנת, כל העובדים נדרשים לעזוב בתאריך קובע ללא התייחסות להעדפות העובד.

עדיין קיים חוק דרקוני המחייב מוסדות ציבור והרבה חברות להוציא עובדים לפנסיה במקום עבודתם בגיל 67. הנימוק הידוע הוא שיש צורך בהצערת המערכת ובקליטת עובדים צעירים המתדפקים על שערי מקומות העבודה. אולם במקומות עבודה רבים העובדים המבוגרים אינם רוצים להפסיק לעבוד, מסיבות שונות. ומדובר בעבודים שמסוגלים ויכולים לתרום.

מה הפתרון? בהרבה מקרים מדובר ב"ישראבלוף" אמיתי. חלק מהעובדים, במערכות הבטחון למשל, חוזרים לעבודה במקום עבודתם תחת כיסוי של קבלן חיצוני או במסגרת חוזים אישיים בתנאי עבודה נחותים. באוניברסיטאות מקובל שפרופסור הפורש מאוניברסיטה אחת עובר ללמד במכללה או במרכז אקדמי אחר בארץ או בחו"ל, כאשר הוא מקבל גם פנסיה וגם שכר. כמו שעושים גם פנסיונרים של מערכת הביטחון.

אנו נמצאים אם כך במלכוד 22 קלאסי. מצד אחד, המערכת מכריחה אנשים בשיאי יכולת והפריון להפסיק לעבוד, מפסידה את תרומתם לכלכלה ומחייבת תשלומי פנסיה לעובדים שעדיין לא מעוניינים בזאת. מצד שני, השארת אנשים אלו במערכות השונות נתפסת כפגיעה בהצערה ובקליטת כוח אדם צעיר וחדש.

לעבור מהסכמים כוללניים וקיבוציים

מהו הפיתרון? נראה שלא תהיה ברירה אלא לעבור מהסכמים כוללניים וקיבוציים למצב שבו כל עובד יוכל להחליט בעצמו מתי ואיך הוא ירצה להפסיק לעבוד. יש עובדים שרק מחכים לצאת לפנסיה. בעיקר עובדים המועסקים בעבודה שוחקת. הם יהיו זכאים ליציאה מוקדמת יחסית לפנסיה. אחרים, ירצו להמשיך שנים ארוכות או קצרות. האחרונים ימשיכו לעבוד (ובכך הם גם חוסכים תשלומי פנסיה לגופים הממנים ומגדילים את היתרות האקטואריות שלהם) או לעבור לעבודה חלקית. אם ירצו להחליפם יידרש כל ארגון לחתום על הסכמי פרישה מרצון או על חוזים והסדרים אחרים. המשך עבודתם ידחה את תשלומי הפנסיה והפיצויים לשנים רבות.

איך נפתור את הדרישה למציאת מקומות עבודה לדור הצעיר? על ידי יצירת מקומות תעסוקה חדשים וצמיחה כלכלית. עיקר המאמץ הסוציאלי של המדינה צריך להיות מכוון להגדלת התוצר ולצמיחה ולא לבלימת אותו פלח באוכלוסייה שרוצה לעבוד.

פרופ' מיכאל אתגר הוא מרצה בתוכנית MBA המרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה