המחלוקת ההיסטורית הגיעה להכרעה: חולות הזהב בנחלת יהודה

פסק דין שהתקבל השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים מחזיר את הקורא בזמן לתקופת האפליה שננקטה בחלוקת האדמות לפני קום המדינה. במסגרת פסק הדין בוצעה הבחנה בין מי שהוגדרו כ"בעלי הנחלות" לבין ה"פועלים", תוך קביעה שלצאצאי הפועלים אין כל זכות בנכסים שהוריהם ייסדו.

פסק הדין ניתן 80 שנה אחרי אותה תקופה, ועשור לאחר שבעלי הנחלות במושב נחלת יהודה זכו לזכויות בנייה על הקרקעות שלהם. עם זאת, הצאצאים של מי שכונו "הפועלים" באותה תקופה נאלצו להסתפק רק באמפתיה של השופט יצחק ענבר. "ניתן להבין ללבם של הפועלים (וצאצאיהם), המתבוננים בעיניים כלות בהסכם הפשרה שנערך עם בעלי הנחלות ושואלים את עצמם מדוע לא שפר גם מזלם", כתב השופט, אך באותה נשימה קבע, "תחושתם זו של הפועלים אינה יכולה להצמיח זכות חוזית בבחינת יש מאין".

סכסוך היסטורי

לא בכדי ניטשת מלחמה על החולות של נחלת יהודה. קרקעות היישוב הפכו ב־1988 לחלק מראשון לציון וכיום נבנים שם במרץ לא פחות מ־40 בנייני מגורים. תוכנית העירייה למתחם היא שכונה חדשה של כ־2,000 יחידות דיור ובתים צמודי קרקע. המאבק החל לאחר שבשנות השמונים התכחש מינהל מקרקעי ישראל להבטחות שניתנו למתיישבים הראשונים. בעקבות זאת הגיש עו"ד יהודה רווה תביעה לבית המשפט בשמם של 34 בעלי נחלות. "הסכם הפשרה שנחתם ב־1999 קבע כי אותה קבוצה תקבל זכויות ב־27% מהקרקע תמורת החזרה של 73% למינהל", אמר השבוע רווה ל"כלכליסט".

צאצאי הפועלים טענו באמצעות עורכי הדין רביד שרון, נטע זקן־אופיר ונפתלי רובין, כי הופלו לרעה כאשר הסכם היסטורי שעליו חתמה הקרן הקיימת עם אבותיהם ועם בעלי הנחלות הוחל רק על בעלי הנחלות. "ההגינות והשוויון מחייבים לתגמל גם את ה'פועלים' בהסכם", הם טוענים.

אהרון גורן (86), שנולד בנחלת יהודה והיה ממקימי כפר קיש, התגורר מרבית חייו באותו הבית בנחלת יהודה. גורן כבר לא יזכה לקבל זכויות בנייה באזור שהיה פעם חקלאי ונהפך למכרה זהב עם תנופת בנייה אדירה.

מחולות למכרה זהב

נחלת יהודה הוקמה ב־1913. באותה שנה התחלקה האוכלוסייה במקום לשניים - חלק מתושבי המושבה היו בעלי זכות חכירה בחלקות אדמה, וחלק היו בעלי מקצוע שעבדו במקום, שהוגדרו "הפועלים", ושלא היתה בבעלותם נחלה. ב־1936 נכרת חוזה בין הקרן הקיימת לישראל לבין מי שהוגדרו בהסכם "המתיישבים החקלאיים שבנחלת יהודה", כלומר בעלי הנחלות, שעסקו בהחכרת שטחי החולות הגובלים במושבה.

קק"ל התחייבה אז להקצות לבעלי הנחלות 216.6 דונם קרקע משטחי החולות שהיא קיבלה מהממשלה. ההסכם גם קבע כי הקרן תסכים להחכיר 15 דונם "לפועלים ולבעלי המקצוע הקשורים בעבודתם במושב ושאין להם מגרשים לבניין".

לאחר קום המדינה הקימו בעלי הנחלות והפועלים את "ועדת החולות", שקיימה מגעים עם קק"ל ומינהל מקרקעי ישראל לגבי מימוש ההסכם. בשלב כלשהו החל המינהל לבחון אפשרות של פיצויים לבעלי הנחלות והפועלים. אחד המכתבים שאותם הציגו צאצאי הפועלים היה הצעת פשרה שהגיעה בפברואר 1973 מהמינהל, שם נכתב כי "כל משפחה מבין משפחות הפועלים המקוריות תהיה זכאית להקצאת קרקע להקמת יחידת מגורים אחת בעבור בן או נכד, או לעצמה".

הסכם הפשרה

בשנות התשעים החליטו בעלי הנחלות להיפרד מהפועלים והמשיכו את המו"מ מול המינהל לבדם. ב־1999 הופתעו צאצאי הפועלים לגלות שבעלי הנחלות חתמו בנפרד על הסכם פשרה עם המינהל, ולפיו ניתנו לבעלי הנחלות תוספות בנייה בתמורה לוויתור על זכויותיהם מכוח הסכם החולות.

גורן עצמו, שהיה העד היחיד מטעם הפועלים, העיד בפברואר 2009: "הוריי גרו בבית הראשון בנחלת יהודה, ברחוב המייסדים, בבית זלצמן. אבי רכש את הנחלה בשטח של כ־7 דונם ב־1923". בשלב מסוים, סיפר גורן, הקרן הקיימת רכשה אדמות באזור החולות והציעה לתושבים תוספת של 12 דונם לכל אחד בתנאי שירשום את הנחלה על שם הקרן הקיימת. השופט החליט לא לתת לעדותו של גורן משקל, וקבע כי "אין לו כל ידיעה לגבי נסיבות עריכת ההסכם. משקל העדות נמוך ביותר".

צאצאי הפועלים והיורשים טענו שמינהל מקרקעי ישראל וקק"ל הפרו את ההתחייבות החוזית כלפי הפועלים שהיו צד להסכם החולות. לטענתם, קיום הסכם החולות כלפי בעלי הנחלות בלבד מהווה אפליה פסולה, ומנוגד לחובות ההגינות והשוויון. כאמור, השופט דחה את כל הטענות שלהם. בהחלטתו כתב כי הפועלים לא היו צד לאותו הסכם היסטורי אלא רק "המתיישבים החקלאיים". השופט קבע עוד כי מהסכם החולות לא משתמעת כוונה להקנות לפועלים זכות בקרקע. בפסק הדין קובע השופט כי הקצאת הקרקע לפועלים "נועדה לשרת את בעלי הנחלות".