מיוחד ל"כלכליסט": לאלף את הכלכלה בעידן הצנע
משק בית שחייב יותר כסף ממה שהוא יכול להרוויח מוכרח לקצץ בהוצאות. כשממשלה נוהגת באופן דומה, ההספק וההכנסות יורדות, האבטלה עולה והיכולת לעמוד בהתחייבויות יורדת בסופו של דבר. מה שנכון למשפחה אינו נכון למדינה
עד לא מזמן יכולנו לומר "כולנו כלכלנים קיינסיאניים". המגזר הפיננסי ואידיאולוגיית השוק החופשי שלו העמידו את העולם על פי תהום. ניתן היה לראות בבירור שהשווקים אינם מתקנים את עצמם. הסרת רסן הרגולציה התבררה ככישלון מהדהד. ה"חידושים" שהיו גלומים בעולם הפיננסים המודרני לא הובילו ליעילות ארוכת טווח, לצמיחה מהירה או לשגשוג עבור יותר אנשים. במקום זאת, השתמשו בהם כדי לתחבל תחבולות חשבונאיות וכדי להימלט מתשלום מסים הדרושים להשקעות ציבוריות בתשתית ובטכנולוגיה, כגון האינטרנט, הנמצאות בבסיסה של צמיחה אמיתית, לא צמיחת רפאים כמו זו שמקדם שוק ההון.
המגזר הפיננסי גילה דוגמטיות לא רק בשאלה כיצד לייצר כלכלה דינמית, אלא גם בשאלה כיצד לנהוג במקרה של מיתון (אשר, לפי תורתם, עלול להתרחש רק בשל כישלון מצד ממשלה, לא מצד השווקים). בכל עת שכלכלה נקלעת למיתון, ההכנסות יורדות וההוצאות, למשל עבור דמי אבטלה, עולות. נציגי המגזר הפיננסי אמרו כי על הממשלות להתמקד בצמצום הגירעונות, ועדיף באמצעות קיצוץ ההוצאות. לשיטתם, הגירעון המצומצם ישיב את הביטחון לשווקים, כאשר יחזיר את זרימת ההשקעות. ברם, עד כמה שרציונליזציה מסוג זה עשויה להישמע הגיונית, ראיות היסטוריות סותרות אותה חזור וסתור.
כשנשיא ארה"ב הרברט הובר ניסה את המתכון הזה, הוא עזר ביצירת התרסקות שוק המניות של 1929 שהובילה לשפל הגדול. כשקרן המטבע הבינלאומית השתמשה באותה הנוסחה בשוקי מזרח אסיה ב־1997, הירידות נהפכו למיתון והמיתון נהפך לשפל.
ההצדקה העומדת בבסיס מקרים אלה מבוססת על אנלוגיה פגומה. משק בית שחייב יותר כסף ממה שהוא יכול להרוויח מוכרח לקצץ בהוצאות. אך כשממשלה נוהגת באופן דומה, ההספק וההכנסות יורדים, האבטלה עולה והיכולת לעמוד בסופו של דבר בהתחייבויות יורדת בפועל. מה שנכון למשפחה אינו נכון למדינה.
באירופה, בעיקר בגרמניה, ובכמה אזורים בארה"ב, ככל שגדלות ההוצאות הממשלתיות כך מתרבים גם הקולות הקוראים לנקיטת צעדי צנע. אם יישמעו לקריאות אלה, כפי שקורה כנראה במדינות רבות, התוצאות עלולות להיות הרות אסון.
הכלכלה הקיינסיאנית הוכיחה את עצמה: לולא חבילות התמריצים ואמצעי הייצוב האוטומטי, המיתון היה עמוק וארוך יותר ושיעורי האבטלה היו גבוהים בהרבה. אין פירושו של דבר שעלינו להתעלם מרמות החוב, אך עלינו לזכור כי מה שבאמת חשוב הוא רמות החוב בטווח הארוך.
שוקי ההון עבדו קשה כדי להקים מערכת שתאכוף את ראיית העולם שלהם: כאשר השוק חופשי ופתוח, מדינה קטנה יכולה להיות מוצפת בהשקעות ברגע אחד, רק כדי להעלות את שיעורי הריבית ברגע אחר. בנסיבות כאלה נראה שלמדינות קטנות אין הרבה ברירה: שוקי ההון מכתיבים להן צעדי צנע, ואם לאו - הן ייענשו באמצעות משיכה של ההשקעות.
פיננסים הם רק אמצעי בדרך לתכלית, לא התכלית עצמה. הם אמורים לשרת את האינטרסים של החברה ולא להפך. אילופו של עולם הפיננסים לא יהיה קל, אך הוא יכול ומוכרח להיעשות באמצעות שילוב בין מיסוי לרגולציה, וגם, אם יש בכך צורך, באמצעות התערבות ממשלתית שתחפה על הפגמים.
באופן לא מפתיע, עולם הפיננסים לא רוצה שיאלפו אותו. הוא רוצה שהדברים יתנהלו כפי שהתנהלו תמיד, ומדוע לא? במדינות עם דמוקרטיות מושחתות הם אף מצליחים להשיג לרוב את מבוקשם. המזל הוא שאזרחי אירופה וארה"ב איבדו את סבלנותם. תהליך העיבוד והאילוף החל. המלאכה עוד רבה.
ג'וזף א' שטיגליץ הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001
Project Syndicate 2010, מיוחד ל"כלכליסט"
