היתרון שבגירעון
לאחר שקוצר הראייה של הבנקים סייע ביצירת המשבר, אין לאפשר למקבלי ההחלטות לחטוא בקוצר ראייה ולצמצם את הוצאות הממשל
גל סגפנות פיסקאלית שוטף את אירופה ואמריקה. היקף הגירעונות התקציביים, בדומה לעוצמת המיתון הגלובלי, הפתיעה רבים. למרות מחאתם של אנשי האתמול שתמכו בהסרת הפיקוח על המערכת הפיננסית וcמעורבות ממשלתית מינימלית, רוב הכלכלנים מודים כיום שלתוכניות החילוץ הממשלתיות היתה השפעה חיובית, והיא סייעה במניעת שפל כלכלי גדול נוסף.
רוב הכלכלנים גם מסכימים שבחינת צד אחת בלבד של דף המאזן (בין אם מדובר במגזר הציבורי או הפרטי) היא טעות. אחרי הכל, גם נצי הגירעון מכירים בכך שעל הממשלות להתמקד בטווח הארוך ולא בגירעון של היום. ההוצאה הציבורית, במיוחד על חינוך, טכנולוגיה ותשתיות, היא שתביא בטווח הארוך לצמצום גירעונות הענק. קוצר הראייה של הבנקים סייע ביצירת המשבר; אסור לנו לאפשר לקוצר הראייה של הממשלות, בעידוד המגזר הפיננסי, להמשיך זאת.
די בתשואה של 5%-6%
צמיחה מהירה ותשואות על ההשקעה הציבורית מגדילות את ההכנסות ממסים. לכן, די בתשואה של 5%–6% כדי לקזז גידול בשיעור החוב הלאומי. ניתוח עלות־תועלת חברתי (כשמביאים בחשבון השפעות חיצוניות לתקציב) מגביר את האטרקטיביות של ההוצאות הללו, גם אם הן ממומנות באמצעות חוב.
כמו כן, כלכלנים רבים סבורים שפרט לשיקולים אלה, היקף הגירעון תלוי גם במצבה של הכלכלה. מדינה חלשה יותר מבחינה כלכלית זקוקה לגירעון גדול יותר, כזה שהיקפו המדויק נגזר מהסיבות הספציפיות של כל מדינה.
אולם זהו גם לב המחלוקת. חיזוי העתיד על בסיס קבוע מעולם לא היה מטלה פשוטה, במיוחד בתקופות קשות. למרבה המזל, מה שקרה בפועל אינו התרחשות יומיומית; טיפשי יהיה לבחון התאוששויות מהעבר כדי לחזות את מועדה של זו הנוכחית.
לדוגמה, היקף החובות האבודים והעיקולים בארה"ב כיום הוא כזה שלא נראה זה 75 שנה; הירידה באשראי הזמין ב־2009 היתה הגדולה ביותר מאז 1942. אך השוואות לשפל הגדול הן מטעות, מכיוון שהכלכלה העולמית שונה היום במובנים כה רבים. כמעט כל המומחים התגלו כמועדים לשגיאות - ראו לדוגמה את שורת התחזיות העגומה של הפדרל ריזרב לפני המשבר.
יש לזכור עם זאת כי הצמיחה הכלכלית בארה"ב ובאירופה היא אנמית למדי על אף הגירעונות הגדולים. תחזיות עדכניות קובעות כי בהיעדר תמיכה ממשלתית מתמשכת קיים סיכום ממשי לקיפאון כלכלי, מאחר ששיעורי הצמיחה אינם מספיקים כדי להחזיר את שיעור האבטלה לממדים סבירים בזמן הקרוב.
אולם אם התחזיות שגויות וההתאוששות תהיה איתנה יותר, אז יהיה אפשר כמובן לצמצם את ההוצאה הציבורית או להעלות מסים. אך אם התחזיות נכונות, אז נסיגה מוקדמת ממדיניות פיסקאלית מגדילה את הסיכון לשקיעה מחודשת במיתון. זהו אחד הלקחים שהיה עלינו להפיק מהשפל הגדול בארה"ב; זהו גם אחד הלקחים מניסיונה של כלכלת יפן בסוף שנות התשעים.
המגזר הפיננסי בארה"ב צריך לשלם
עקרונות אלו רלבנטיים במיוחד למדינות שספגו את הפגיעה הכלכלית הקשה ביותר בעקבות המשבר. לדוגמה, בריטניה נפגעה קשה יותר בהשוואה למדינות אחרות מסיבה ברורה: התחוללה בה בועת נדל"ן (אם כי מצומצמת יותר מאשר בספרד). הביצועים החלשים של בריטניה אינם תוצאה של מדיניות גרועה; למעשה, בהשוואה לארה"ב חילוצי הבנקים ומדיניות שוק העבודה שלה, במובנים רבים, טובים בהרבה.
המגזר הפיננסי בארה"ב זיהם את הכלכלה הגלובלית בנכסים רעילים, וכעת, בהתאם לעקרון "המזהם משלם", יש להטיל עליו מסים. כמו כן, תכנון נכון של מדיניות המיסוי של המגזר הפיננסי עשוי לסייע בסילוק הבעיות שגרמו המינוף הגבוה ומוסדות פיננסיים "הגדולים מכדי לקרוס". מיסוי פעילות השקעות ספקולטיבית עשוי לדרבן את הבנקים להעניק יותר תשומת לב למילוי התפקיד המרכזי שלהם בחברה - אספקת אשראי.
עם זאת, עלינו להיזהר מקיצוניות. יצירת גירעון למימון מלחמות או "מתנות" למגזר הפיננסי (כפי שקרה בארה"ב) מובילות להתחייבויות פיננסיות שאינן מגובות על ידי הנכסים המתאימים ומשיאות נטל על הדורות הבאים. לעומת זאת, השקעות ציבוריות בעלות תשואה גבוהה עשויות לשפר את רווחת הדורות הללו, ויהיה מטופש להטיל עליהם נטל חוב שלו אחראים מגזרים שאינם יצרניים ואז לצמצם את ההשקעה במגזר היצרני.
אלה שאלות לעתיד - לפחות במדינות רבות ההתאוששות האיתנה צפויה להיות בעוד שנה או שנתיים, במקרה הטוב. לעת עתה המסקנה היא ברורה: צמצום ההוצאה הממשלתית הוא סיכון שלא שווה ליטול.
ג'וזף א. שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001. מחבר רב המכר "נפילה חופשית: אמריקה, שווקים חופשיים ושקיעת הכלכלה העולמית"
