הזיהום ועונשו: המחיר הכבד של אחריות סביבתית תאגידית

בצדה של המודעות הסביבתית הגוברת בישראל, נרשמת מגמה של הגשת תביעות כנגד חברות ומפעלים, בדרישה לפיצוי על זיהומים שאלו גרמו לסביבת המפעל ולתושבים החיים בה. לרוב מדובר בתביעות שמגיש המשרד להגנת הסביבה נגד מפעלי תעשייה שעברו על עבירות סביבתיות וגרמו לזיהומים לא מבוטלים; במקרים כאלה, הצד הנתבע הוא המפעל והעומדים בראשו.

עו"ד אריה נייגר, המייצג את התעשייה בתיקים מעין אלה, ערך בדיקה השוואתית בין המצב המשפטי בישראל לזה הנהוג בארה"ב ובמדינות נבחרות באירופה (גרמניה, בריטניה, הולנד וספרד) - מדינות שיש בהן תעשייה כבדה לצד רגולציה סביבתית מתקדמת. הבדיקה של נייגר מעלה ממצא מפתיע: האחריות המושתת על נושאי המשרה בתאגידים בישראל היא חמורה בהרבה מזו של כל אחת מן המדינות שנבדקו.

"ההיקף המדויק של האחריות הפלילית שונה ממדינה למדינה", מסביר נייגר, "אבל באף אחת מהמדינות הללו אי אפשר להרשיע נושאי משרה בעבירות סביבתיות בלי להוכיח מחשבה פלילית או לפחות רשלנות מצדם", אומר נייגר. לדבריו, כדי להרשיע מנהלים המואשמים בעבירות סביבתיות בישראל, אין צורך להוכיח שאלו התרשלו. "כשמדובר בעבירות סביבתיות של תאגיד בישראל, הרשעת נושא המשרה היא כמעט אוטומטית. למנהל נרשם רישום פלילי, אף שלכאורה ביצע את העבירה ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות. יתרה מכך: גם אם מנהל המפעל יוכיח שלא התרשל, הוא לא ינוקה מאישום".

ובמדינות האחרות במחקר?

"במדינות הנבדקות, העמדה לדין של בעל תפקיד בעבירות סביבתיות לא מקובלת אלא בנסיבות קיצוניות. אם אצלנו הרשעה היא הנורמה, שם זה חריג.

"כדי ליישר קו עם העולם מבחינת התקנים הסביבתיים, התעשייה הישראלית נדרשת לאמץ את הרגולציה הסביבתית האירופית. עקב כך, המנהל בישראל נדרש לפעול לפי אמות המידה הסביבתיות באירופה, אבל נושא באחריות פלילית חמורה יותר, שאין לה כל קשר לרמתו המקצועית. המנהל הישראלי ימצא עצמו אחראי בנסיבות שבהן עמיתיו האירופי והאמריקאי יימצאו פטורים".

נייגר טוען כי במצב זה, ההגנה הפלילית של נושאי משרה בכל תקלה, אירוע או חריגה במפעל היא למעשה בלתי אפשרית. "מצב דברים זה אינו ראוי ואינו הולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית שחרתה בספר חוקיה את כבוד האדם וחירותו, והוא מחייב שיקול דעת בררני ביותר", הוא תוקף.

מפעל פרוטרום בעכו צילום: גיל נחושתן

אבל גם בתחום זה יש התפתחות חיובית, אומר נייגר: התביעות הרבות שהוגשו נגד מפעלים מזהמים בעשור האחרון הביאו את הצדדים - קרי, המשרד להגנת הסביבה מחד והחברות השונות מאידך - להגיע להסדרי טיעון. במקום לנהל הליכים פליליים, החלו במשרד לגבש פשרות הבאות לידי ביטוי בתשלום קנסות גבוהים, ובהרבה מקרים החברה אכן מעדיפה לשלם קנס גבוה יותר, בתמורה למחיקת האישום הפלילי נגד העומד בראשה.

ארה"ב - מחפשים כוונה

בארצות הברית כדי להגיע להרשעה של בכיר בעבירה סביבתית, נדרשת הוכחת מודעות לביצוע העבירה. "חוק אוויר נקי" האמריקאי, למשל, דורש הוכחת הפרה מודעת של החוק וגם העמדה מודעת של אדם בסיכון. בעקבות זאת, מסביר נייגר, לא מוגשים כתבי אישום לפי חוק זה בשל התנהגות שהיא "רק" רשלנית.

מפעל מגנזיום של כיל צילום: חיים הורנשטיין

ככלל, מדיניות התביעה הפלילית בארה"ב תומכת בהעמדה לדין של נושאי תפקידים בחברה. עם זאת, קיים שיקול דעת רחב אם להעמיד לדין נושא משרה, בהתבסס על מגוון אמות מידה: ידיעה ישירה ואחריות ישירה למעשה; תדירות המעשים ומשכם; אי־גרימת נזק לאדם או לסביבה; קיומה ויעילותה של תוכנית אכיפה פנימית; העדר הרשעות קודמות; תיקון הפגמים שנפלו למניעת הישנות העבירות בעתיד; ושקיפות בפני מערכות אכיפת החוק. השיקולים בשאלה איזה נושא משרה להעמיד לדין משתנים בהתאם לעובדות המקרה.

גרמניה - מסתפקים ברשלנות

החוק הגרמני מבחין בין עבירות פליליות לבין עבירות מינהליות. הדין הגרמני הפלילי תובע הוכחה של רשלנות המנהל.

הענישה בגין עבירות כנגד הסביבה עשויה להגיע לחמש שנות מאסר או קנס. בגין עבירות כנגד הסביבה שבוצעו בכוונה עשוי העונש לנוע מחצי שנת מאסר ועד עשר שנות מאסר. הקנס המקסימלי עשוי להגיע למיליון יורו במקרה של הפרה מכוונת של החוק הפלילי. הקנס המינימלי חייב לעמוד ברווח הכלכלי שהושג באמצעות העבירה.

ספרד - הקלות למונעים

נייגר: "המנהל בישראל נדרש לפעול לפי אמות המידה הסביבתיות באירופה, אבל נושא באחריות פלילית חמורה יותר. שם הרשעה היא חריגה, כאן היא נורמה" צילום: עמית שעל

בספרד הרשעה בעבירות סביבתיות מחייבת הוכחת מחשבה פלילית לנסיבות ביצוע העבירה, או עצימת עיניים להתרחשותה. לפי הקודקס הפלילי הספרדי, הענישה המרבית על עבירות סביבתיות עשויה לנוע משישה חודשי מאסר ועד ארבע שנות מאסר, קנס וסילוק מהמקצוע לתקופה שבין שנה לשלוש שנים.

אם העבירה בוצעה בנסיבות שיש בהן רשלנות רבתי (אך לא מחשבה פלילית), העונש יהיה מופחת.

חשוב להדגיש כי ספר החוקים הספרדי קובע כי אם האדם שהורשע בביצוע העבירה כנגד הסביבה נקט אמצעים וולונטריים למניעת הנזק ולהקטנתו, תהא זו עילה להפחתת העונש.

בריטניה - נזהרים בפסולת

גם במשפט הפלילי בבריטניה נדרשת הוכחת כוונה או מודעות כדי להרשיע תאגידים ברוב העבירות הסביבתיות. יוצאות מהכלל הן הפרת חובת זהירות בקשר לטיפול בפסולת וסילוק פסולת ללא היתר: בעבירות אלה חייבת התביעה להוכיח ידיעה מצד הנאשם, או שהוא נמנע לנקוט "אמצעים סבירים" למניעת העבירה. הפרשנות היא, למשל, שדי בכך שאדם החזיק בחומר מזהם בקרקע שבבעלותו ושחומר זה הגיע למים.

כדי להטיל אחריות על נושא משרה, התביעה חייבת להוכיח כי זה ידע, העלים עין או נהג ברשלנות, כך שנטל הוכחת הכוונה עליה.

בבריטניה, על אף לחץ תקשורתי כבד, נושאי משרה אינם עומדים לדין באופן אוטומטי בכל כתב אישום יחד עם החברה. עצם הגשת כתב אישום נגדם נדירה.

הקנסות המוטלים על חברות עשויים להיות כבדים ביותר, אף שמדובר בעבירות מסוג של אחריות קפידה. בעבירות על חוק המים עשוי הקנס להגיע בבתי משפט השלום ל־20 אלף ליש"ט ובעבירות לפי סעיף 33 לחוק הגנת הסביבה, 1990 אף ל־50 אלף ליש"ט.

הולנד - לא שופטים עובדים

בהולנד השלכה מכוונת של פסולת נחשבת פשע, והענישה בגינה עשויה להגיע ל־12–15 שנות מאסר וקנס בגובה של 74 אלף יורו. דינה של השלכה או פליטה אחרת ללא היתר הוא מאסר שבין שנה לשנתיים וקנס בגובה של 18,500 יורו.

כדי להרשיע נושא משרה או חברה במשפט הפלילי ההולנדי יש לכל הפחות להוכיח רשלנות. ככלל, מדיניות התביעה ההולנדית אינה להעמיד לדין עובדי חברה.

המשרד להגנת הסביבה: "אחריות אישית חיונית להרתעה"

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד הכרחית ליצירת הרתעה ולהשגת ענישה ראויה - לא רק בעבירות סביבתיות כי אם בדיני העונשין בכלל. הטלת אחריות על התאגיד בלבד אינה מספיקה, שכן היא מאפשרת למנהליו להמשיך ולהסתתר מאחוריו.

"כמעט בכל חוקי הגנת הסביבה, העבירות הן מסוג 'אחריות קפידה', שבהן אין צורך להוכיח שהנאשם התכוון לזהם או שהיה מודע שמעשיו יגרמו לזיהום.

"נכון שכאשר מדובר באחריות נושא משרה, אין צורך להוכיח שהנאשם התכוון לעבור את העבירה - אבל אם יתברר שהוא לא ידע על ביצועה, או נקט אמצעים למניעתה, הוא יזכה להגנה מפני העמדה לדין".