בכיר לשעבר בליהמן ברדרס: "דחפו לנו את הראש מתחת למים וחיכו לבועות"
"הטלפון שלי מת שלוש פעמים באותו לילה. דיברתי עם מאה אנשים בערך. יצאנו לרחובות, שתינו, התחבקנו, אנשים בכו". שנה אחרי, לארי מקדונלד, לשעבר סגן נשיא בליהמן ברדרס ומחבר רב המכר שחשף את הריקבון בבנק ההשקעות, משחזר את הלילה שבו הכל נגמר
בחודש שעבר, על רקע שקיעה בגני ורסאי, שאל לארי מקדונלד את אנבלה אם היא תרצה להיות אשתו. היא הסכימה. הוא הרגיש כמו בן של מלך. אבל כל ההתרגשות והרומנטיקה לא הצליחו להשכיח ממנו את האקסית, זו שנתן בשבילה את הנשמה במשך ארבע שנים, 14 שעות ביממה, זו שבכה בגללה והתאמץ בשבילה עד קצה גבול היכולת - והיא בתמורה צחקה עליו ובעטה לו בפנים בכל הכוח. קראו לה ליהמן ברדרס, ולפי הספר החדש שלו, השנים שבהן הצטלבו דרכיהם היו היפות והנוראיות ביותר בחייו.
רגע אחרי שהתארסו לקח מקדונלד את אנבלה לראות את מגדלי Coeur Defense - צמד מפלצות ברובע לה דפנס בפריז, שליהמן ברדרס קנה ב-2007 תמורת סכום מנופח של 2.8 מיליארד דולר.
"עמדתי תחתם וחשבתי: זה פשוט טירוף", אומר מקדולנד בראיון בדירתו שבמרכז מנהטן, “בנק השקעות כזה אינו אמור לקנות בניינים כאלה. המגדלים סימלו בשבילי את העובדה שליהמן ניסתה להיות משהו שהיא לא".
והניסיון הזה, כידוע, נכשל כישלון חרוץ. לפני שנה, ב־15 בספטמבר 2008, באחת לפנות בוקר, הכריזה ליהמן על פשיטת הרגל הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. בנק ההשקעות, שהוקם 158 שנה לפני כן על ידי שלושה אחים יהודים ממוצא אוסטרי, ושהיה שווה כ־780 מיליארד דולר, קרס ברעש גדול וגרר איתו למטה 25 אלף עובדים ואת העולם הפיננסי כולו.
מקדונלד לא היה שם באותו יום. הוא הגיע לליהמן ב־2004, ופוטר כמה חודשים טרם הקריסה מתפקידו כסגן נשיא מחלקה באגף האג"חים (“גורשתי מסיבות פוליטיות. הייתי אחד הסוחרים הכי רווחיים שלהם”), אבל הוא זוכר את רגע הקריסה היטב: "הטלפון שלי מת שלוש פעמים באותו לילה. דיברתי עם מאה אנשים בערך. ירדתי לשם, יצאנו לרחובות, שתינו, התחבקנו, אנשים בכו. כולם היו מודאגים לגבי עתיד המשפחות שלהם והמניות, כי כשאתה עובד בליהמן, חצי מההכנסה שלך היא במניות. אנשים היו פשוט הרוסים, אנשים שיש לי הרבה כבוד אליהם. זה היה הלילה בו ראיתי ענקים בוכים".
"האמינו שהגלובליזציה תציל את ליהמן"
מקדונלד, אדם גבוה וחייכן, אינו מפחד משימוש יתר במליצות. שתיים מהחביבות עליו הן: “בליהמן, אם החזקת את הראש למטה שמרת על המשרה שלך - או שאיבדת את שניהם" ו"ליהמן מעולם לא היתה רקובה מהיסוד; ליהמן היתה רקובה מהראש”.
מה היתה מידת הריקבון וכיצד הוא הצליח להתפשט? מקדונלד החליט שהוא הולך לחקור ולחשוף את העניין. בשנה החולפת הוא עבר על כל היומנים המפורטים שניהל בתקופות עבודתו בליהמן, ראיין 150 עובדים, בהם 40 מההנהלה הבכירה, ועם הסופר פטריק רובינסון כתב את הספר ”כישלון קולוסלי של ההיגיון: הסיפור מאחורי קריסת ליהמן ברדרס" (A Colossal Failure of Common Sense: The Inside Story of the Collapse of Lehman Brothers), שיצא לאחרונה בארה"ב בהוצאת רנדום האוס.
זהו הספר הראשון שמציג בפני הציבור הרחב את אחורי הקלעים של התמוטטותו ההיסטורית של אחד המוסדות הפיננסיים החשובים בעולם, ומאז הפרסום נהפך מקדולנד לאחד המרצים והמרואיינים המבוקשים בארה"ב.
“ליהמן היתה החלום שלי. כל החיים שלי רציתי להגיע למגרש של הגדולים, ניו יורק סיטי, את יודעת, אם תעשה את זה כאן תעשה את זה בכל מקום", הוא מצטט את פרנק סינטרה ומצביע על הנוף מהחלון שלו בקומה ה־58.
על הקיר מאחוריו פוסטר של רחוב ניו יורקי עם מוניות צהובות: "לכולנו יש ספקות, לכולנו יש חוסר ביטחון. באתי מהצד הלא נכון, החינוך שלי לא היה כל כך טוב ולמדתי באוניברסיטה לא מאוד נחשבת. בעבודה הראשונה שלי מכרתי בשר חזיר קפוא. לא ידעתי אם אני אצליח פה. אבל וול סטריט תמיד היתה המטרה שלי, הגביע הקדוש שלי. כשהגעתי לליהמן סוף סוף, אחרי הרבה תלאות, וראיתי שאני טוב - זו היתה כזו הרגשה של גאווה. אמרתי לעצמי: 'אני יכול לעשות את זה!'. הרווחתי עבור ליהמן בערך 90 מיליון דולר בתקופה שהייתי שם. אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא הגביע הקדוש, שאני בעצם לוגם מתוך כוס תרעלה. שאני יושב על סיפון הטיטניק".
מתי התחלת להבין שליהמן נמצאת בסכנה?
"זה היה תהליך. חשוב להבין: ליהמן היה בניין בן 32 קומות, וחמש הקומות הראשונות הן קומות המסחר. בקומות הללו היו המון אנשים מבריקים ומוכשרים: אנליסטים, סוחרים, משקיעים, עורכי דין; האנשים הללו ידעו מה קורה, הם הבינו לעומק את נגזרי האשראי, הם התמחו במינוף והבינו את מה שוורן באפט מכנה 'נשק כלכלי להשמדה המונית'. הבעיה היתה הניתוק המוחלט בינם לבין הקומה ה־31: אחד המקומות המסתוריים בעולם, המקום שבו ישבה ההנהלה הבכירה.
"אני והקבוצה שלי התחלנו לראות סימני אזהרה באמצע 2006. התחלנו לראות עלייה משמעותית בהשתמטות מתשלום ראשון (Early Payment Default) בהלוואות סאב־פריים. זה מאוד מפחיד, כשמישהו לא משלם את תשלום המשכנתה הראשון שלו. הראשון! אנשים התחילו להזהיר מפני זה, אך בזה אחר זה הם הושתקו, פוטרו, נדחקו החוצה ונמחצו כמו ענבים. מי שמחץ אותם היו האנשים בקומה ה־31".
מה קרה בקומה הזו?
"דמייני לעצמך טיל משייט בגובה 3,000 רגל, שבקצה שלו יש קפסולה ובתוכה אסטרונאוטים מעידן אחר. האנשים בקפסולה הזו - כלומר בקומה ה־31 - הקדישו את תשומת לבם לדברים הלא נכונים. היה להם, למשל, אוסף אמנות בשווי 200 מיליון דולר, יצירות אמנות היו נכנסות ויוצאות כל הזמן. הם התעסקו במשאבי אנוש.
"ריצ'ארד פולד, המנכ"ל, בילה המון זמן בפתיחות של משרדים בכל העולם: במזרח התיכון, בדובאי, ברוסיה... הם האמינו שהגלובליזציה תציל את ליהמן ברדרס, שגם אם כלכלת ארה"ב תאט, הכלכלות של ברזיל או רוסיה או הודו או סין יהיו חזקות דיין כדי לכפר על זה. אפשר לסכם את הסיפור של ליהמן במשפט הזה: 24,992 אנשים מרוויחים כסף, ושמונה אנשים מפסידים אותו".
איך השמונה הללו בכלל הגיעו לעמדות המפתח?
“בשנים 2004–2007 היתה תקופה של רוגע בכלכלה האמריקאית, מה שהוביל לעלייה מטאורית של גנרלים של ימי שלום בוול סטריט, הרבה מינויים פוליטיים. מספר שתיים בליהמן היה ג'ו גרגורי, אדם מאוד חזק ופוליטיקאי מבריק אבל לא כלכלן גדול. גרגורי הזיז אנשים בין תפקידים כל הזמן כדי להחליש אותם, הכינוי שלו היה 'המחסל'.
"ב־2007 היו בקומת המסחר מתח ובלבול גדולים מאוד. אנשים התחילו לאבד אמון בהנהלה, כי בין 2004 ל־2007 היו לנו ארבעה מנהלים מחלקה שונים. זה כמו להחליף ארבעה מנועים בזמן שאתה נכנס ללב הסערה - זה התאבדותי.
מתחת לגרגורי ופולד היה הוועד המנהל, שנהגנו לקרוא לו 'ועד היֵס', כי הוא הורכב מיס־מנים. להגיע לוועד המנהל היה כמו לזכות בלוטו, עשית 20–30 מיליון בשנה, אז האנשים שם לא העיזו להגיד כלום".
הזרימו חמצן כמו לקזינו בווגאס
לפי הספר, חמדנות וקנאה שיחקו גם הם תפקיד משמעותי בנפילה של ליהמן.
“כן. הם היו עסוקים ברדיפה אחרי יריבים, בעיקר אחרי גולדמן זאקס ובלקסטון, הקרן שהקימו סטיב שוורצמן ופיט פיטרסון אחרי שפרשו מליהמן. כל מה שבלקסטון עשו - ליהמן חיקו אותם. כשבלקסטון הונפקה ב־2007 ושוורצמן ופיטרסון נהפכו למיליארדרים בן לילה, ריצ'ארד פולד כל כך קינא בהם, אז מה הוא עשה? בסוף 2007 הוא נתן לעצמו בונוס של 38 מיליון דולר ולגרגורי בונוס של 28 מיליון דולר. הם התחילו לקחת סיכונים יותר ויותר גדולים. ליהמן בשיאו נהפך בעצם לקרן גידור של 780 מיליארד דולר, אבל בפועל היו להם רק 18 מיליארד ברכוש ממשי. זה מינוף של פי 44 וזה מאוד מאוד מסוכן.
"זה היה חלק מהשינוי שליהמן עברה מאז 2004. במשך הרבה שנים הם היו בעסקי ההובלות, כלומר - נגיד שקמפבל רצו לבנות מפעל חדש למרק, אז הם באו לליהמן וליהמן סיפק להם את המימון. הרווח היה העמלה על זה, וזה הכל פחות או יותר. ככה ליהמן שרדה את מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול, מלחמת העולם השנייה, נפילת התאומים. מה שקרה מ־2004 הוא שליהמן נכנסה יותר ויותר עמוק לעסקי האחסון. הם התחילו להחזיק נדל"ן בצורת נגזרים במאזן, כל חודש זה רק גדל, עד שהם כבר לא יכלו להזיז את זה לשום מקום. זה מה שהרג את ליהמן".
"כישלון קולוסלי של ההיגיון" מצייר את הנהלת ליהמן ברדרס כבועה דקדנטית ונהנתנית שאיבדה את הקשר עם העם שיושב בקומות המסחר, מעין ארמון ורסאי או ”חצרו של המלך ריצ'ארד" כפי שמכונה המקום בספר, שהאנשים בו עסוקים בעיקר בחברותם במועדון המיליארדרים.
כשמקדונלד התחיל את עבודתו שם הוא אמר לראש המחלקה שלו ואחד האנשים הבכירים בליהמן, לארי מקארת'י, שהוא להוט לפגוש כבר את המנכ”ל. בתגובה אמר לו מקארת'י: "זה כנראה לא יקרה אף פעם, חבר. אני בעצמי אף פעם לא פגשתי אותו". פולד נהג להגיע עם הלימוזינה שלו לכניסת ה־VIP לבניין ולעלות במעלית שתוכנתה במיוחד כדי להטיס אותו בבטחה עד לקומה ה־31, בלי עצירות מיותרות בדרך. אנשים שהצליחו לחזות בזיו פניו אמרו שהוא פרנואיד, חם מזג ונקמן.
את קומות העסקאות, לעומת זאת, מקדונלד מתאר כמרבץ של סוחרים עמלים. בשש בבוקר המקום כבר היה מלא באנשים שסחרו בשוק האירופי, בשבע בבוקר לא היה קולב ריק בארון והפעילות השוקקת נמשכה עד עשר בלילה. האוויר בקומת המסחר נשאר קריר בכוונה, גם בחורף, ובדרך קבע הוזרם אליו חמצן, כדי לשמור את כולם ערניים - בדיוק כמו שעושים בבתי הקזינו בווגאס.
אף אחד לא העיז לצאת להפסקת צהריים מחשש שיפסיד עסקה של כמה עשרות אלפים, והמטבח הגיש נקניקיות, דונאטס, גלידות ושאר מעדני בריאות עתירי אנרגיה, בזמן שבקומה ה־31 זללו סטייקים ופירות ים.
"הוציאו את ליהמן להורג"
הנטייה של מקדונלד לתאר את כל הסוחרים באור חיובי, שלא לומר צדקני מעט - נעצרת בקומה הרביעית: הקומה שבה ישבו אנשי המשכנתאות והנכסים שרכבו על בועת הנדל"ן. מ־2004 הם התחילו להרוויח באמצעות הבייבי החדש של וול סטריט: CDO (מכשיר פיננסי מסוכן, ששימש לרכישת חובות של חברות), שהזרים לליהמן הון עתק - ואחר כך הוריד אותו לקרשים. סימני האזהרה הופיעו, אבל כאמור, בוטלו על ידי ההנהלה בבוז. בעיצומה של בועת הנדל"ן יצאה ליהמן למסע בזבוזים מטורף: הם קנו כל דבר ובמחיר הגבוה ביותר, כולל המניה של עצמם, כדי להראות עוצמה.
בקומות אחרות התחילו הסוחרים להמר נגד הסאב־פריים, AIG וחברות המשכנתאות, ובעצם להמר נגד עצמם. “ב־2007 וב־2008 הקבוצה שלנו עשתה 2 מיליארד דולר, הרבה מזה הושג בהימורים נגד הסאב־פריים", מספר מקדונלד.
"הבעיה היתה שעל כל דולר שעשינו האחרים הפסידו שישה. הם הטיסו אותנו אל הקרחון במהירות של 150 מייל בשעה. רק בסוף בסוף, ב־12 ביוני 2008, בארוחה באפר איסט סייד, 15 מנהלים בכירים נפגשו. לקח להם בערך שבע שניות להבין שהם צריכים להיפטר מג'ו גרגורי. הם שלחו מסר ברור לפולד: או שהוא הולך, או שאנחנו הולכים. הקבוצה הזו הצליחה, גרגורי פוטר ודברים התחילו להשתנות. אנשים מוכשרים התחילו להגיע לקומה ה־31, אבל זה כבר היה מאוחר מדי", מסכם מקדונלד בצער.
היום, כשהוא לא מרצה או מתראיין, מקדונלד עובד כמנהל בכיר בקרן הגידור פנגאה (“קרן קטנה, פחות מ־100 מיליון דולר”). הוא אמנם מתגעגע לאקשן של ענקי וול סטריט, אבל עדיין מצולק מהטראומה: "אני כנראה אחזור לשם יום אחד, אבל אני רוצה לוודא שאם אני חוזר למקום כזה - הם באמת יהיו שם בשבילי".
הממשל היה צריך לחלץ את ליהמן?
“אני שונא תוכניות חילוץ, אבל אין שום היגיון בלהציל את כולם ואת ליהמן לא. בספטמבר בשנה שעברה ניהל שר האוצר הנק פולסון מחלקת טיפול נמרץ. הוא ניתק חולה במיטה אחת וחיבר חולה במיטה אחרת. הוא הוציא את ליהמן להורג. שיחק אותה אלוהים. הרבה מזה היה אישי, כי פולסון לא אהב את ריצ'רד פולד. לא אכפת לי מה אומרים, הם היו יריבים. הממשל דחף את הראש של ליהמן מתחת למים וחיכה לבועות.
"כשהם נתנו לליהמן לטבוע הם בעצם החריבו את הכלכלה העולמית. ארה"ב הפסידה כ־2 מיליון משרות אחרי כן, האשראי קוצץ. בזה שהם לא הצילו את ליהמן הם הפכו בעצם את החילוץ של AIG ומריל לינץ' להרבה יותר יקרים. לתת לליהמן ליפול היתה הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם".
