סגור
חיפוש
משבר אקלים

פרשנות
ועידת האקלים: ההבטחות חייבות להפוך למציאות

הוועידה שארגן ביידן מיצבה את ארה"ב כמובילת המאבק במשבר האקלים. אבל כדי שהדברים באמת ישתנו, יש הכרח בהשקעות גדולות בתשתיות אנרגיה מתחדשת, הפסקת השימוש בדלקי מאובנים, מעבר מואץ לרכבים חשמליים ועוד פעולות חיוניות למען עתיד הכדור ועתיד המין האנושי. ואין סיבה שישראל תשתרך מאחור ולא תתייצב בחזית המאבק

קשה היה לדמיין מאורע כזה רק לפני שנה. נשיא ארה"ב פותח ועידה של מנהיגים מ-40 מדינות, שהוא עצמו יזם וכינס, ומתחייב בקול ברור: ארה"ב תפחית את פליטות גזי החממה שלה ב-50% לפחות את 2030 ולהגיע לאיפוס מלא עד 2050. "ארה"ב לא מחכה", אמר הנשיא ג'ו ביידן. "אנחנו נחושים לנקוט בפעולה – לא רק הממשל הפדרלי אלא הערים והמדינות שלנו; עסקים קטנים, עסקים גדולים, תאגיד גדולים, עובדים אמריקאים בכל תחום".
הצהרה זו, שכבר מגובה במעשים – ובראשם מאות מיליארדי דולרים להתמודדות והערכות למשבר האקלים כחלק מתוכנית התשתיות של ביידן – לא היתה נולדת אם דונלד טראמפ, מכחיש אקלים קיצוני שבכהונתו עשה מאמצים כדי להגביר את פליטות גזי החממה של ארה"ב, היה נבחר לכהונה שנייה. בתוך שלושה חודשים בלבד, הפך ביידן את ארה"ב ממדינה שנלחמת נגד עתיד כדור הארץ והאנושות למובילה עולמית של המאבק נגד משבר האקלים.
והעולם מגיב בחיוב. ההתחייבות של ארה"ב לוותה בהתחייבויות משמעותיות חדשות ממדינות כמו כמו יפן, שהעלתה את התחייבותה לצמצום פליטות גזי חממה מ-26% עד 2030 ל-46%, וקנדה שהעלתה את ההתחייבות שלה מ-40% ל-45%. סין, שהתחייבה בספטמבר לצמצם בפליטות ב-50% עד 2030 ולהגיע לאיפוס מלא עד 2060, לא הציגה התחייבויות חדשות, אבל ימים לפני הוועידה היא סיכמה עם ארה"ב לשיתוף פעולה הדדי במאבק במשבר האקלים.
העמדה המובילה של ביידן, ההצהרות היפות של מנהיגי העולם שהשתתפו בוועידה, המחויבויות החדשות, מבהירים היטב: המנהיגים הפוליטיים מתחילים לקחת את נושא האקלים ברצינות, ולהתייחס אליו בחשיבות הראויה. לפחות, כשמדובר במלים שלהם.

3 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן
נשיא ארה"ב ביידן. מתקן את מה שהרס טראמפ
(צילום: אי.אף.פי)

כי ההצהרות והמחויבות בוועידת האקלים של ביידן, וההצהרות והמחויבויות שעוד יגובשו בחודשים הקרובים ויוצגו בוועידת האקלים של האו"ם שתערך בנובמבר בגלזגו, ושאמורה להיות ועידת האקלים החשובה ביותר מאז ועידת פריז ב-2015, לא שוות כלום אם לא מגבים אותן במעשים. משמעותיים יותר מכל מה שנעשה עד עכשיו.
גם אחרי ועידת פריז היתה באוויר אווירה חיובית, על רקע המחויבות הבינלאומית להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-2 מעלות עד אמצע המאה (מאז, התגבשה הבנה שיש בצעדים דרסטיים יותר על מנת להגביל את ההתחממות ל-1.5 מעלות בכדי להימנע מההשפעות הגרועות ביותר של משבר האקלים). מה קרה מאז? היקף גזי החממה שפלטה האנושות רק גדל, כאשר מדינות רבות מסבסדות בדרך זו או אחרת פעילות של חברות דלקי מאובנים. ב-2020 הוא אמנם ירד, אבל רק בגלל ההאטה הכלכלית והגבלות הקורונה. נתונים מסוף 2020 ומתחילת 2021 מצביעים על כך שהיקף הפליטות מתאושש במהירות, וצפוי להתקרב אל או לעבור את הפליטות שנרשמו ב-2019.
כדי שההבטחות של ועידת האקלים יהפכו למציאות, יש צורך בהשקעות מאסיביות בתשתיות אנרגיה מתחדשת, הפסקה מהירה של שימוש בדלקי מאובנים, מעבר מואץ לרכבים חשמליים, הרחבת ההגנה על אזורי טבע, ובפרט אזורים קולטי פחמן כמו יערות טרופיים, פיתוח טכנולוגיות חדשות ללכידת פחמן, השקעה בשדרוג תשתיות ישנות כמו מבנים על מנת להפוך אותם לחסכוניים באנרגיה, פיתוח תחבורה ציבורית ועוד. זה יהיה יקר מאוד, בטווח הקצר, אך משתלם משמעותית בטווח הארוך (וגם בטווח הפחות ארוך – הפחתת פליטות גזי חממה תביא לירידה בזיהום האוויר, ולשיפור המצב הבריאותי של מאות מיליוני, אולי אפילו מיליארדי אנשים בעולם). וזו הדרך היחידה לשמור את כדור הארץ ראוי למגורי אדם.

3 צפייה בגלריה
גזי חממה זיהום אוויר איכות הסביבה פליטות מתאן
גזי חממה זיהום אוויר איכות הסביבה פליטות מתאן
השימוש בדלקי מאובנים חייב להיפסק
(צילום: שאטרסטוק)

ההתחייבויות וההצהרות של המנהיגים השונים בוועידת האקלים יפות ומרשימות, אך לא שוות כלום אם לא יגובו במעשים. אם כמו אחרי ועידת פריז, הן יישארו בעיקר על הנייר. מהלכים כמו תוכניות התשתיות ויוזמות אחרות של ממשל ביידן (כמו קידום פרויקט טורבינות רוח לאורך החוף המזרחי במטרה לספק חשמל ל-10 מיליון בתים), או הגרין דיל ותוכנית ההתאוששות הירוקה של האיחוד האירופי, נותנים תקווה שהפעם זה יהיה שונה. אם ארה"ב ואירופה ימשיכו בכיוון זה, ואם מדינות אחרות יצטרפו אליהן, ובפרט המזהמות הגדולות כמו סין, הודו וברזיל, יש למין האנושי עוד סיכוי לצאת מזה.
ומה עם ישראל? גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה בין משתתפי ועידת האקלים של ביידן, וגם הוא נשא נאום מרובה הצהרות. התחייבתי להפחית את פליטת הפחמן הדו-חמצני ולהשלים בהצלחה את המעבר מדלקים פוסיליים לאנרגיה מתחדשת בישראל עד שנת 2050. אני יכול לבשר שכבר השגנו התקדמות מרחיקת לכת בשני תחומים: הפחתה משמעותית בתלות שלנו בפחם, והגברה משמעותית של ייצור אנרגיה סולארית. עד 2025 – לא תתבצע יותר שריפת פחם בישראל. בתחום השני, במהלך חמש השנים האחרונות הגדילה ישראל את תפוקת האנרגיה שמקורה בקרינת השמש מ-2% לכמעט 10% בשנה זו".


אבל מדענים שעוקבים אחרי מדיניות האקלים של ישראל לא התרשמו מהצהרות ראש הממשלה. "חוץ מלמחזר אמירות ולהבטיח דברים לא מחייבים אין כאן כלום", אמר ל"כלכליסט" פרופ' עדי וולפסון מהמרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית ע"ש סמי שמעון. "כל זאת מבלי שלישראל יש יעדי הפחתה ותוכנית ממשלתית מוסכמת ומאושרת בתחום. מעבר מפחם לגז טבעי משאיר אותנו עדיין בדלקים פוסיליים, ולהתגאות בכמעט 10% אנרגיה סולארית, שבפועל מדובר ב-2020 על 6% במדינה שטופת שמש כמו ישראל, מבלי להצליח להגיע ליעד שהממשלה קבעה בתחום, זה בעיקר פייק".

וישראל? משתרכת מאחור

בשעה שארה"ב ואירופה כמה משקיעות בתחום מאות מיליארדי דולרים, ומדינות מערביות אחרות יוצאת בהתחייבויות משמעותיות וברורות, ישראל משרכת רגליים ומתנהלת כאילו השעה אינה דוחקת. תוכנית שפרסם בשבוע שעבר משרד האנרגיה מציבה יעד עלוב של הפחתת פליטות במשק האנרגיה לבדו ב־30% עד 2030 וב־80% עד 2050 – רחוק מאוד מהתחייבויות של מדינות אחרות. טיוטת הצעת חוק אקלים, שגיבש המשרד להגנת הסביבה, מדברת על הפחתת פליטות בכלל המשק של 73% עד 2050, ומציבה יעד לא שאפתני בעליל של גיבוש תוכנית לאומית להפחתת פליטות עד סוף 2025. זאת, בשעה שמדינות אחרות נוקטות בצעדים מהותיים כבר עכשיו, ולא ממתינות ארבע שנים לגיבוש תוכנית פעולה.

3 צפייה בגלריה
בתי זיקוק ב מפרץ חיפה
בתי זיקוק ב מפרץ חיפה
מפרץ חיפה
(צילום: גיל נחושתן)

בשעה שכל העולם רץ קדימה, ישראל אפילו לא מצליחה להגיע לרף האמירות הלא מחייב של המדינות המתקדמות בעולם. ישראל היא מדינה בעלת בסיס טכנולוגי חזק, עם קהילה משמעותית של יזמים ומפתחים מוכשרים, בעלת יכולות לא רק ליישר קו עם מדינות אחרות אלא לעמוד בחזית המאבק, ולפתח טכנולוגיות שלא רק יעזרו לה לצמצם את פליטות גזי החממה אלא יכולות להיות מצרך מבוקש על ידי מדינות אחרות. ואולם, הממשלה לא מנסה למנף את היכולות האלו, ומסתפקת בינתיים בתוכניות חלקיות, לא שאפתניות ובעלות לוח זמנים ארוך ולא רלוונטי. התוצאה היא שישראל תישאר הרחק מאחור.
"האיחוד האירופי, ארה"ב וסין הם שותפי הסחר הגדולים שלנו", אמרה ד"ר אור קרסין, מומחית למדיניות ורגולציה סביבתית וראשת התוכנית לתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית של האוניברסיטה הפתוחה. "האירופים מתכוונים למסות מוצרים בהתאם לעומס הפחמני שלהם ולהחיל דרישות סביבתיות. יש התחלה של אסדרה במוצרים שמיוצרים או מיובאים לאיחוד וצפויות מגבלות סחר על שותפות שלא עומדות בתנאים. אם לא נתעורר נהפוך למדינה שלא כדאי ואי אפשר לסחור אתה".