אחרי ההצלחה של "בארבי" - נואה באומבך וגרטה גרוויג עולים לליגה של תקציבי הענק
אחרי ההצלחה העצומה של "בארבי", נואה באומבך וגרטה גרוויג הפכו מיוצרים עצמאיים לכוכבים עם תקציבי ענק. עכשיו, כשנטפליקס מממנת את חלומותיו, באומבך יוצר את "ג'יי קלי" עם ג'ורג' קלוני ומוכיח שגם כשהוא מביים בקנה מידה גדול ושאפתני, הוא נותר מלא כנות וכישרון
לשחקן הראשי בסרט ״ג׳יי קלי״ קוראים ג׳ורג׳ קלוני. האם הדמיון הפונטי בין השמות מקרי? כנראה שלא. בריאיון עם קלוני, הוא סיפר שנואה באומבך שלח לו את התסריט בצירוף הודעה: כתבתי אותו במיוחד בשבילך. אם אתה לא תעשה את הסרט, אף אחד אחר לא ילוהק ואגנוז אותו. ואכן, קשה לדמיין מי חוץ מג׳ורג׳ קלוני יכול לגלם את ג׳יי קלי - שחקן וג׳נטלמן, כוכב קולנוע עולמי עם נוכחות שרמנטית, קלאסית. זה סרט עם אומץ - אומץ של שחקן לעשות סרט שמציג מישהו שהוא בן דמותו ולגלם אותו באור לא מאוד מחמיא, ואומץ של במאי ותסריטאי שמהמר שאם הוא יבקש מקלוני לככב בסרטו החדש, הוא יסכים. אחרת אין סרט.
בחמש השנים האחרונות נואה באומבך, בן 56, קפץ כיתה. בין 1995 ל־2020 השם שלו היה מזוהה עם קולנוע עצמאי, צנוע, דברני מאוד, קולנוע נזירי במידותיו, אבל חשוף רגשית, מבריק מבחינת אבחנותיו האנושיות וחומצתי ביחסו לדמויותיו. ״חיים בין השורות״ (2005) הפך אותו לשם מוכר, וסרטיו הבאים - ״מרגו בחתונה״, ״גרינברג״, ״כשהיינו צעירים״ ו״סיפורי מאירוביץ״ - הפכו אותו לבמאי בעל מעמד פולחני. באומבך היה מעין ממשיך מובהק, צעיר ועכשווי של וודי אלן, שעושה סרטים קאמריים על אנשים שהולכים, מדברים וסובלים בניו יורק. הוא היה במאי שהתבלט כתסריטאי, אחד מיקירי הקולנוע העצמאי, זה שאף פעם לא יהפוך לשובר קופות, אבל יזכה לביקורות זוהרות.
ואז הוא פגש את גרטה גרוויג. היום, כשכולם יודעים מי היא, ברור מאליו סוף הסיפור - השניים הפכו לכוכבים בשמי הוליווד. אבל זה לא נראה כמו הסוף שהם תכננו לעצמם. באומבך ביים את גרוויג ב״גרינברג״, סרטו הקטן והעצוב ביותר. לפני כן גרוויג שיחקה בסרטים שזכו לכינוי ״מאמבלקור״, סרטים דלי תקציב שבהם כל השחקנים ממלמלים את שורות הדיאלוג שלהם, ושלידם סרטיו של באומבך נראו כמו ״טיטאניק״. נראה ששני אנשים עם טעם קולנועי דומה נפגשו בסרט, התאהבו (באומבך היה נשוי לג׳ניפר ג׳ייסון לי באותה תקופה, הם התגרשו שנתיים אחר כך) ומעתה יעשו סרטים קטנים עד זעירים בניחוח צרפתי, יפים אך אפרוריים. ואכן, באומבך עזר לגרוויג להשיק את הקריירה שלה כקולנוענית כשביים את התסריטים האוטוביוגרפיים שכתבה - ״פרנסס הא״ ו״מיסטרס אמריקה״ — שני סרטים שהובילו לכך שגרוויג תעז לביים בעצמה את הסרט השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית שלה, ״ליידי בירד״. אלה היו סרטים נהדרים ממש, קטנים במידותיהם אבל גדולים מבחינה רגשית ואנושית. אבל כנראה שהחיבור הזה הוליד בשניהם משהו שלא היה שם כשהם היו בנפרד: אמביציה.
ב־2019 באומבך, שהשיק דיל עם נטפליקס למימון סרטיו, ביים את ״סיפור נישואין״, שמספר את סיפור התפרקות נישואיו לג׳ניפר ג׳ייסון לי. עדיין סרט קטן וצנוע, אבל הפעם עם שמונה מועמדויות לאוסקר ופרס ללורה דרן בקטגוריית שחקנית המשנה. וגרוויג ביימה את ״נשים קטנות״ שהפך ללהיט. ובזמן הזה, באומבך וגרוויג הציגו לאולפני יוניברסל את הגרסה שלהם ל״בארבי״ (את התסריט הם כתבו יחד, גרוויג ביימה). שני היוצרים האלה, שהתרחקו ממסחור וציניות, יצרו את הלהיט הגדול של 2022, אירוע תרבותי, שהפך להצלחה דווקא בגלל שהקהל סמך ששני היוצרים האלה מגיעים אליו מתוך כנות וחתרנות, ולא מתאוות בצע ביצועיסטית. היוצרים שחלמו על קאן, הגיעו לראש טבלת שוברי הקופות. אם זה לא החלום האמריקאי, מה כן?
יש להניח ש״בארבי״ הפך את באומבך וגרוויג לעשירים, וגרם לאולפני הוליווד לִרְצוֹת לְרַצּוֹת אותם. השניים כתבו את התסריט לעיבוד החדש של ״נרניה״, שגרוויג מביימת בימים אלה, ונטפליקס עכשיו מוכנה להשקיע בסרטיו של באומבך תקציבים גדולים פי כמה מאלה שהיו לו עד כה. היא תכניס להם כסף, הוא יביא להם אוסקרים. ופתאום מתברר שבאומבך סוחב איתו חלומות גדולים, סרטים שרצה לביים ולא העז לבקש. תחילה הוא עיבד למסך את ״רעש לבן״ של דון דלילו, הפקה גדולה, אפוקליפטית, מורכבת, מסובכת. לא מסרטיו הטובים - אף שהיו בו רגעים מצוינים - אבל הסרט שהעיד שבאומבך הוא גם שאפתן. וכעת - ״ג׳יי קלי״, סרט קולנוע על קולנוע שבו באומבך מוכיח שהוא גם יכול לחלום ולבצע על קנווס גדול.
קלוני במשבר קיומי, וזה עובד
״ג׳יי קלי״ מתחיל קצת כמו ״אחד מהלב״ של פרנסיס פורד קופולה. ג'ורג' קלוני מגלם את קלי, כוכב מפונק שמצלם את הסצנה האחרונה בסרטו החדש. נואה באומבך מעצב את הסצנה בשוט אחד, שנע הלוך ושוב בין אחורי הקלעים ומול המצלמה, בין מה שעושה השחקן ובין האינטראקציה של כל אנשי הצוות שסביבו. זו סצנה נהדרת, וירטואוזית, שכולה אהבת קולנוע וטור דה פורס של באומבך.
ההמשך מזכיר קצת את ״תותי בר״ של ברגמן. ג׳יי קלי מבין שכל חייו הוא היה בעצם חרא של אדם, מרוכז בעצמו, שחקן שכה עסוק בלגלם דמויות, שהוא מעולם לא טרח לברר מי הוא באמת. מישהו שכל העולם אוהב, אבל האנשים הקרובים אליו שונאים. ילד מזדקן, מבוגר ילדותי, שזקוק שיעשו הכל עבורו ואין לו שום חיבור לחיים עצמם. הוא מסכים לקבל פרס מפעל חיים בפסטיבל באיטליה רק כדי שיהיה לו תירוץ לפגוש את בתו, רגע לפני שהיא עוזבת לקולג׳, ולנסות לתקן את דרכיו כאב, ובדרך לקבלת הפרס הוא נזכר בתחנות חייו ועורך לעצמו חשבון נפש.
״ג׳יי קלי״ הוא סרט שנוגע בהרבה נושאים ומכיל לא מעט דמויות ועלילות משנה. לרגעים הוא נראה כמו הומאז׳ לפליני עם קלוני בתפקיד מרצ׳לו מסטרויאני, ולב הסרט נמצא בקו התפר המתעתע בין החיים ובין האמנות, בין המציאות ובין העמדת הפנים. ג׳יי קלי, במשבר קיומי, תוהה האם הקריירה המצליחה מאוד שלו גרמה לו בעצם לפספס את החיים. אבל באומבך ממשיך כאן לספר את הסיפור שכל סרטיו מספרים: איך משפחות מתפרקות. סרטיו עוסקים בחתונות ופרידות. בתחילה הוא סיפר בסרטיו את סיפור הפרידה של הוריו, ואיך זה השפיע עליו כנער (״חיים בין השורות״) וכמבוגר (״סיפורי מאירוביץ׳״). ואז הוא תיאר את גירושיו שלו (״סיפור נישואין״), כמי שמשחזר את הדפוס שראה בבית, וכעת הוא עוסק ברגשות האשמה של האב הגרוש שהעדיף את הקריירה על פני זמן איכות עם ילדיו, ולבסוף נותר לבד.
משונה לראות את באומבך מביים בקנה מידה גדול ושאפתני, אך בסרט כמו ״ג׳יי קלי״ הוא נותר יוצר מלא כנות שיודע לגעת בנקודות תורפה של אנשים יצירתיים שמנסים לתקשר עם העולם כולו, רק לא עם הקרובים אליהם באמת. אמנים שמחפשים אהבה אצל זרים, ומתנכרים לאלה שלידם. ההפקה השאפתנית והאורך אומנם גורמים לכך שסרטיו האחרונים פחות ממוקדים ויותר מפוזרים ביחס לצמצום ולריכוז של סרטיו המוקדמים, אבל אין דבר משמח יותר מאשר במאי שבסרטו ה־12 מקבל את ההזדמנות להגשים חלומות קולנועיים ולהוכיח שהוא במאי גדול, כמו אלה שהוא מעריץ. ״ג׳יי קלי״ הוא סרט מלא צבע, חמוץ־מתוק, מצחיק־עצוב, שבו במאי מוכשר מוכיח שהוא עבר סופית לליגה של הגדולים.
