"כאן ולתמיד": סרט חמוץ ובעיקר לא מאוד מהנה
"כאן ולתמיד": סרט חמוץ ובעיקר לא מאוד מהנה
אפילו האיחוד בין במאי "פורסט גאמפ" רוברט זמקיס לבין כוכביו טום הנקס ורובין רייט לא מציל את "כאן ולתמיד". ועדיין, יחסו למושג הזמן מרתק
מסע יחסי הציבור חוגג. 30 שנה אחרי "פורסט גאמפ" הסרט "כאן ולתמיד" מאחד לראשונה את הבמאי רוברט זמקיס עם שני כוכביו: טום הנקס ורובין רייט. אבל זה הרבה יותר מזה: הסרט הוא גם פגישת מחזור של התסריטאי (אריק רות), הצלם (דון ברג'ס) והמלחין (אלן סילבסטרי).
שישה מיוצרי הסרט ההוא, שלושה מהם זכו עליו באוסקר, מתקבצים לסרט חדש שיש בו מין פטנט ויזואלי מסקרן. אבל הציפיות הגדולות הולידו אכזבה. הביקורות קוטלות את הסרט, וקל להבין למה: זו מכונית עם סטארטר תקוע, שלא רק שלא מתניעה, אלא שכל לחיצה על הגז רק מרוקנת את המצבר יותר.
אבל אני רוצה לנסות גם להגן עליו. למה? כי זמקיס הוא במאי שאני מעריץ, ומי שחתום על לפחות שישה מהסרטים שאני הכי אוהב בעולם: מ"בחזרה לעתיד" דרך "קונטקט" ועד "להתחיל מחדש". כן, ב־20 השנים האחרונות הוא בדעיכה מתסכלת. אבל אני לא אפסיק לחפש בכל סרט חדש שלו את המוח הוויזואלי המבריק, הגאוני ממש, שאיפיין את סרטיו המוקדמים.
לכן "כאן ולתמיד" סיקרן כל כך. כי זה סרט שמבוסס על נקודת מוצא ויזואלית, ולא עלילתית: הוא מסופר כולו מזווית צילום אחת, בתוך חדר אחד, בבית אחד, ומאות השנים שחולפות על פניו. זו חלקת אדמה, ככל הנראה בניו ג'רזי, שפעם היו בה הרי געש ודינוזאורים ועידן קרח ואז הגיעה משפחה ילידית והתנחלה בה, ואז הגיעו הקולוניאליסטים הבריטים ובנו שם בתים, בנו של תומס ג'פרסון גר באחוזה ממול, ואז נבנה הבית בסגנון הפוסט־קולוניאלי לפני מלחמת העולם השנייה, ובו איש אחד המציא את כורסת הטלוויזיה המתכווננת וזכה לעושר שאיפשר לו ולאשתו לעבור משם, ואז הגיע חייל משוחרר מהמלחמה, עם בעיות בשמיעה ופוסט־טראומה שלעולם לא תטופל, וקנה את הבית עם אשתו הטרייה ושם נולדו להם ילדיהם, ואחד מהם גדל להיות טום הנקס, שהתחתן עם רובין רייט, והם יזדקנו בבית הזה, לא באושר ולא בעושר.
זה רעיון קונספטואלי ממש, שאפשר לדמיין אותו בקלות הופך לווידיאו־ארט במוזיאון, מין חלון נצחי לבית ומעבר השנים בו. המצלמה סטטית, הזמן בתנועה מתמדת. בגלל אהבתי העצומה לקולנוע בתנועה מתמדת של זמקיס הערצתי אותו על התעוזה לעשות סרט סטטי. סרט שהוא כמו מבט בגזע עץ כרות, שמביט בטבעות ומנסה לדמיין מה קרה באותה נקודה גיאוגרפית, בזמנים שונים לאורך ההיסטוריה. אלא שהרעיון הוויזואלי ממצה את עצמו מהר מאוד, התחבולות הטכניות שממזגות לתוך אותו שוט רגעים נפרדים בזמן הופכות ממקוריות לנדושות בתוך עשר דקות, והתסריט לא מצליח למלא את הוואקום שנותר.
"כאן ולתמיד" מצטרף לסרטים נוספים מהשנה כמו "הזמן שלנו" ו"Nightbitch", שעוסק בזוגות שהולכים ונהיים מרירים, על החיים שהחמיצו. זה סרט חמוץ על בית שאין בו שמחה, כאילו שזמקיס שלף את מיטב הטכנולוגיה החדישה כדי לעשות באמריקה סרט עתידני של קן לואץ'.
בכל זאת אני חייב להגן על זמקיס. זה במאי שהזמן הוא תמיד הנושא שמעסיק אותו, האופן שבו אירוע זניח בעבר הופך לרגע היסטורי בדיעבד — אלה הרגעים היפים של "כאן ולתמיד". אבל הרגעים האלה ספורים מדי בסרט שהוא בעיקר לא מאוד מהנה. ואצל זמקיס, שנתן לנו כמה מרגעי השיא בקולנוע, זו תקלה רצינית.
