"הפנטזיה על להציל את רבין היא בעצם על להציל את עצמנו"
"הפנטזיה על להציל את רבין היא בעצם על להציל את עצמנו"
המחזאי המצליח ירון אדלשטיין כתב בתקופת ממשלת השינוי, בעת חופשה בהודו, פנטזיה על איש שב"כ שנוסע במכונת זמן כדי להציל את יצחק רבין. זה אמור היה להיות תמרור אזהרה מפני עליית הימין הקיצוני. רק שאז הגיעה המציאות, ואחרי הניסיון להפיכה משטרית ואירועי 7 באוקטובר שכתב את ההצגה מחדש. "תחושת ההפקרה שלנו היום כל כך גדולה שהייתי חייב להוסיף גם את זה"
התודעה והזהות הפוליטית של המחזאי והבמאי ירון אדלשטיין התעצבו בתקופת הסכמי אוסלו, אז היה נער בן 16. על ארון הקיר בחדרו ברחובות הדביק גזרי עיתונים עם תמונות של רבין, בהן זו שהוא לוחץ ידיים עם המלך חוסיין. "הערצתי אותו", הוא מספר, "זה היה לא רק רבין אלא התקווה לשלום, ואז הגיע הרצח ופצע אצלי משהו עמוק".
הפריצה של אדלשטיין הגיעה בזכות המחזמר הקומי הפרוע שלו "רינגו" העוסק בגבריות, אינטימיות ואהבה וגיבורו הוא זין שיוצא לעצמאות. המחזמר נהפך לקאלט, זכה לשבחים, מציג כבר שלוש שנים רצופות בקאמרי, וסימן את אדלשטיין כקול חדש, אמיץ ומקורי בתיאטרון הממוסד.
עכשיו אדלשטיין פונה לעיסוק ברצח שעיצב את נעוריו, וכדרכו הוא עושה זאת באמצעות פנטזיה קומית לא קונבנציונלית: "מיקי מציל", שתעלה בקאמרי בחודש הבא, היא על סוכן שב"כ צעיר ואידיאליסט שמשוגר במכונת זמן לשנת 1995 להציל את רבין שאותו הוא מעריץ. הוא נוחת בדירה שכורה ליד כיכר מלכי ישראל חמישה ימים לפני הרצח, שם הוא פוגש את הוריו הצעירים, ונקלע לקונפליקט בין ביצוע המשימה לבין עיסוק במשפחתו. את הדראפט הראשון כתב אדלשטיין בהודו, רגע לפני ניסיון ההפיכה המשטרית והמלחמה.
עד כמה המחזה פוליטי?
"מאוד. הוא נכתב בתקופת ממשלת השינוי כנורת אזהרה או דיסטופיה למשהו עתידי על מה יהיה אם כוחות ימין קיצוניים יעלו לשלטון, ואז הגיעה המציאות שבה יש ניסיון לשינוי משטרי ומפלגה כהניסטית היא כוח מוביל בממשלה, ויש מלחמה - ושכתבתי אותו.
המחזה עוסק בהפרת החוזה בין האדם הערכי שמוכן לסכן את חייו ולהקריב הכל (כמו החיילים עכשיו בעזה) לבין המדינה וההנהגה שמפרות את הצד שלהן בחוזה. שלושה חודשים אחורה היו פה דורסנות, ותהליך פירוק, ואנשים הכי ערכיים נקרעו בתוכם והחליטו לא להתנדב לצבא כי יש קו אדום. אז המחזה נוגע בזה: בהפרת החוזה הבסיסי בין המדינה לבינינו, אזרחיה".
"השלום גם נרצח"
אדלשטיין (44) זכה ב־2012 בפסטיבל עכו עם המחזה שכתב יחד עם אהרון לוין "פפפפפפפ", פארסה בנושא פצצת האטום הישראלית. בהמשך כתב עם לוין וביים את הצגת הילדים "החולד הקטן" ולאחרונה גם את הצגת היחיד של דניאל סבג "איכן שפועם לבך" בתיאטרונטו. הוא עסק במנהיגים והיסטוריה צבאית גם במחזה הראשון שלו "הר", פנטזיה שהתייחסה לקרבות של יחידה 101, ודמותו של הר נכתבה בהשראת אריאל שרון.
"תמיד היתה לי תודעה פוליטית והיסטוריה עניינה אותי. ברור שגם היום הדברים לא קרו משום מקום והכל יושב על רצף הזמן. מיקי מציל מעריץ את אריק שרון וקהלני ואת כל הידע שלו על קרבות הבאתי מתוך צלילה שלי לחומרי עבר". במקביל לעיסוק בלאומי ב"מיקי מציל" יש גם תמה משפחתית אישית אותה כתב אדלשטיין בהסתמך על הניסיון שלו כבן להורים גרושים. "זה לגדול בתוך קרע. יש קשר בין הקרע הזה לבין הקרע שאנחנו גדלים כאזרחים לתוכו. מישור אישי ומדיני שמתערבבים ביצירה".
בחדר החזרות עובדת קבוצת הקאמרי - דור חדש עם הבמאי עמית אפטה על סצנה שבה רבין (בגילום יצחק חזקיה) פוגש את מיקי (השחקן אוריה יבלונסקי) מאחורי הקלעים של עצרת השלום שבסופה נרצח. לשמוע כיום את הנאום של רבין על אלימות וכרסום יסודות הדמוקרטיה והשלום זה רגע חזק ומצמרר.
"אני חושב על עצמי כנער שגדל עם התקווה הזאת, לעומת אלה שגדלים כעת. היום אנחנו חיים על החרב ואין בכלל תקווה. האידיאל של השלום נרצח ורצח רבין קיבל משמעות של 'הרצחת וגם ירשת', במובן זה שאנשים שהיו בחזית ההסתה נגד רבין - כמו האיש שתלש את הסמל מרכבו —-הם הכוח המוביל בממשלה. זה ממש כמו ב'המלט' כשקלאודיוס רצח את אחיו מלך דנמרק (אביו של המלט) וירש את כס המלוכה".
בעקבות המלחמה שינית את הטקסט?
"אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שצריך לחזק ולהוסיף דברים. המציאות השוותה והעלתה. לאחד המונולוגים של מיקי הוספתי את המשפט: 'אני יכול לדעת שברגע האמת אתם לא תפקירו אותי?'. תחושת ההפקרה פה כל כך גדולה שהייתי חייב להוסיף את זה. אבל גם צריך להיזהר מללחוץ מדי, בסוף זה מחזה פנטזיה וזו קומדיה מאוד מצחיקה".
"געגוע לדמות אב"
על השאלה אם לדעתו משפחת רבין תאהב את התוצאה, הוא משיב ש"לדעתי כן. ממש בא לי שהם יבואו, כי זה נכתב מאהבה והערכה למה שסימל. לרבין היו גם מגרעות כפוליטיקאי, הוא לא דמות מושלמת ואפשר להעלות שאלות על אוסלו, אבל אי אפשר שלא להסתכל על דמות האב ודמות המנהיג שהיה. בייחוד ביחס להיום - הוא היה כל כך ההפך: לוקח אחריות ולא עף על עצמו. בריאיון האחרון שלו ב'ערב חדש' חמישה ימים לפני הרצח שאלו אותו על הסכנה שיפגעו בו בהפגנות - והוא חוזר על כך שהאלימות באה לידי ביטוי גם בכביש וגורמת לתאונות. זה ממש העסיק אותו. הוא לא חשב מה כדאי להגיד, או מה דף המסרים שלי, אלא על הסכנה שבגרימת תאונות הדרכים. איפה זה היום?
"באופן מסוים זה גם מחזה שמבטא געגוע להנהגה שאני סומך עליה. להנהגה שאולי עושה טעויות אבל הלב שלה במקום הנכון. מנהיג שטובת המדינה והחברה ראשונה לנגד עיניו. גם את רבין העסיקה ההגשמה העצמית אבל כמשרת ציבור ולא כמי שהציבור והמדינה ישרתו את גחמותיו. הפנטזיה על להציל את רבין היא בעצם באיזשהו מקום הפנטזיה על להציל את עצמנו! גם אם רבין לא היה נרצח לא ברור מה היה פה, אבל היום הפנטזיה היא להציל את הקיום שלנו פה. אנחנו משלמים מחיר כבד כל יום, אז שיהיה משהו ששווה את ההקרבה הזאת. אנשים שאיבדו קרובים אומרים לפחות שלא מתו לשווא. זו מלחמה על חברה בריאה, ערכית, מוסרית, עם אופק".
אתה עוד חולם על השלום?
"חייבים לחלום שיכול להיות פה טוב יותר. אם אין איזה מצפן או אופק, אז על מה חולמים? שנהיה במלחמה שלא נגמרת? שנהרוג להם יותר ממה שהם לנו?".
