אי אפשר להסיר ממנה את העיניים: הופעה מטלטלת לדאנה איבגי בסרט "חיים ללא כיסוי"
דאנה איבגי בהופעה חד־פעמית כנוודת שוליים ב"חיים ללא כיסוי" החדש והמצוין של תום שובל שותפה לאודיסיאה אורבנית מטרידה שהיא גם משל על קולנוע
המונולוג של ליבי (דאנה איבגי) מתחיל עוד לפני שרואים אותה, כשכותרות הפתיחה של הסרט ״חיים ללא כיסוי״ עדיין מוצגות. ליבי מתרוצצת ברחוב לבושה סחבות, מציקה לעוברים ולשבים, מדברת ללא הרף, באופן כפייתי. שלשול של מילים. אבל כשהסרט רק מתחיל היא לא מדברת לעצמה, היא מדברת אלינו, הצופים בקולנוע. ״אני מדברת אליכם, החושך לא מסתיר אתכם, אני רואה גם בחושך״, אומרת הדמות.
סרטו העלילתי השלישי של תום שובל, אחרי ״הנוער״ ו״הסירו דאגה מלבכם״, ואחרי שזכה בפרס אופיר על הסרט התיעודי ״מכתב לדויד״, הוא אודיסיאה אורבנית שעוקבת אחר שיטוטיה המוטרפים של ליבי ברחובות העיר. ״חיים ללא כיסוי״ זוכה כרגע בשבחים מוצדקים בזכות ההופעה הווירטואוזית של איבגי בתפקיד הראשי - באמת הופעה חד־פעמית שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה - אבל הפתיח הזה מבהיר שזה לא סתם סרט על דרי רחוב או על מחלות נפש, זה סרט על קולנוע. כשליבי נכנסת לאחד מהתקפי המאניה הוורבליים שלה, היא מחפשת את המצלמה ומדברת ישירות אליה, והמצלמה, בתמורה, לא מפנה מבט או מתרחקת אלא ההפך - מתקרבת אליה עוד ועוד, עד לכדי תקריב לא נוח. הדמות הזאת, שבמציאות היינו מפנים מבט ממנה, הופכת בסרט למי שאין לנו ברירה אלא לבהות בה, כלואים במושבינו, מנסים להבין האם המילים שלה הן רצף של נונסנס מטורף, או דברי הגות עמוקים. ״חיים ללא כיסוי״ הוא סרט הומני, שמאפשר מבט אנושי וחומל, וגם מלא הומור, על אשה משולי השוליים של החברה. אבל הדמות הזאת היא גם משל. מצד אחד, מעין דמות של נוודת תמידית, מעין קוהלת מודרנית, שרואה הכל ואומרת הכל, ומצד שני, משל על הקולנוע עצמו כסוג של מחלת נפש, העמדת פנים, של שחקנים שמדברים לעצמם, וצופים שבוהים במסך חסרי אונים.
שובל, ששיתף פעולה כתסריטאי בסרטים של ג׳ייק פלטרו ומישל פרנקו, ויצר את הסרט הקצר המצוין ״היד של קטיה״, רק הולך ומשתכלל כבמאי, והוא עושה ב״חיים ללא כיסוי״ את עבודתו הטובה ביותר. זה קולנוע וירטואוזי ממש, שנעזר בצילום של מידן ארמה (״אנשים שהם לא אני״) ובפסקול של בן פרוסט, ושניהם לא רק מעניקים לסרט את הקצב שלו, הם למעשה צריכים לעמוד בקצב של ליבי.
הסרט הוא פיתוח לדמות שנבראה על ידי שובל ואיבגי בסרט הקצר ״הכל כישוף״, שרמז שאולי יש משהו מיסטי, ובוודאי מסתורי, בדמות הזאת. הסרט מזכיר את סרטיו של הבמאי הצרפתי לאוס קאראקס, שגם ברא דמות דומה בשם מיסייה חרא בסרט קצר, ואז המשיך לפתח אותה ביצירת המופת שלו ״מנועים קדושים״. אצל שובל וקאראקס נדמה שהדמות הזאת מנסה להדביק את הצופים בה בקדחת האורבנית שהיא לוקה בה, להוציא אותנו מהאולם אל הרחוב עם נקודת מבט אחרת על המציאות.
ועם זאת, חובה להזהיר שבעוד שמדובר ביצירה קולנועית נדירה בעוצמתה ובכישרונה, זה גם סרט שמיועד לצופי קולנוע מתקדמים. זו יצירה מטרידה ומאתגרת, על דמות שאף אחד לא רוצה להיות במחיצתה, ואנחנו עוברים איתה תחנות שבהן במידה רבה ליבי כופה את נוכחותה על אלה שמנסים להיפטר ממנה. זו לא צפייה קלה או נוחה, אבל בלתי אפשרי להסיר ממנה את העיניים. מהמשפט הראשון ליבי מחפשת - ברחובות, בדירות וגם בחשיכת אולם הקולנוע - אדם בשם עזרא. היא צועקת ״עזרא!״, אבל אנחנו מבינים שהיא בעצם זועקת לעזרה. ואולי על זה הסרט - על מקום שהחיים בו מוטרפים, ואין עזרא בדרך.
