סגור
חיפוש

מלחמת דנמרק־בוסניה לקראת האוסקר לסרט הזר

פרס האוסקר לסרט הזר הוא קרב בין שני הפכים: האם דרמה בוסנית חשובה (אך יבשה) על מלחמה מבעד עיניים נשיות יכולה לעקוף סיפור קטן וסוחף (אך גברי־רעיל) על משבר גיל העמידה?


"עוד סיבוב", סרטו של הבמאי הדני תומס וינטרברג, הוא כרגע המועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הבינלאומי, בטקס שיתקיים ב־25 באפריל. בדצמבר הוא סחף את רוב הזכיות בטקס פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע; הוא זכה בקטגוריית הסרט הזר בפרסי הסזאר הצרפתיים; ובנוסף למועמדות לאוסקר לסרט הזר, וינטרברג גם מועמד לאוסקר על הבימוי, עדות לכך שיש לסרט מעריצים רבים מבין מצביעי האוסקר. גם בבאפט"א, פרסי האקדמיה הבריטיים, הסרט מועמד בקטגוריית הסרט הזר והבימוי, אבל בנוסף גם לקטגוריות התסריט והשחקן הראשי (מאס מיקלסן, השחקן הדני הכי מפורסם כרגע).
אבל זו לא תהיה תחרות קלה, כי בחודשים האחרונים הלך והתחזק מעמדו של נציג בוסניה־הרצגובינה, "לאן את הולכת, אאידה". בקיץ הוא זכה בפרס הסרט הבינלאומי בפסטיבל ירושלים, אחרי שכבר התחרה בפסטיבל ונציה וגרף מועמדויות לפרסי הסרט הזר גם בבאפט"א וגם בפרסי האינדפנדנט ספיריט. הבמאית, יסמילה ז'בניץ', כבר זכתה ב־2006 בפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין על סרטה "גרבוויצה", וסרטה הנוכחי על מלחמת האזרחים היוגוסלבית עשוי להפתיע ולעקוף את הפייבוריט. שני הסרטים האלה נקנו להפצה בישראל ויעלו בבתי הקולנוע כשהם ייפתחו, אבל בינתיים עושים סיבוב הקרנות טרום בכורה בסינמטקים.

2 צפייה בגלריה
פנאי "לאן את הולכת אאידה
פנאי "לאן את הולכת אאידה
"לאן את הולכת, אאידה". דימויים של סרטי שואה
(צילום: Studio / Produzent ©)
הקרב בין הסרט הדני והסרט הבוסני הוא לא רק ויכוח סביב איכות וטיב, אלא גם קרב על נרטיב. "עוד סיבוב" הוא סרט גברי למהדרין, הוא סרט על גבריות ועל העולם הסודי, הרעיל והמשכר שגברים מפתחים בינם לבין עצמם, כשאין עליהם עין מפקחת. זה סרט על גברים שיוצאים משליטה, ויייתכן שבהוליווד מתחילים למאוס בסיפור הזה, ומבקשים לתקן שנים של אפליה ולהקשיב לסיפורן של הנשים. סרטים כמו "נומאדלנד" ו"צעירה מבטיחה" יעשו את זה בקטגוריות הראשיות, ואילו סרט כמו "לאן את הולכת, אאידה", סרט של במאית על דמות נשית ראשית, עשוי להביא אליו יותר אמפתיה כיום, על פני עוד סרט על גברים.
אישי מול לאומי
וינטרברג, אחד המייסדים של תנועת "דוגמה 95", מגיע לאוסקר אחרי קריירה ארוכה, מרשימה ומלאת פרסים, ונודע בעיקר בזכות קולנוע חשוף, מחוספס ומורט עצבים. "עוד סיבוב" שלו מספר על ארבעה מורים בגיל העמידה שמרגישים שהזקנה מתקרבת, וחייהם הופכים שגרתיים ואפרוריים, עד שאחד מהם מספר שקרא מחקר שטוען שאדם זקוק לכמות קבועה ומינימלית של אלכוהול בדם כדי לתפקד במיטבו. הם מחליטים לבדוק את הנושא ולהתחיל לשתות באמצע יום העבודה. וינטרברג מביים נפלא את רגעי השכרות והזמזום הקל והסרט מצליח לגרום לצופים להרגיש את אותה תחושת התעלות, כמעט אקסטטית, כשהרביעייה מגלה שבהחלט יכול להיות שהמחקר הקיקיוני הזה צדק. אבל כפי שניתן לדמיין, אחרי העלייה מגיעה ההתרסקות.
את הסרט ביים וינטרברג בלב שבור, זמן קצר אחרי שבתו בת ה־19 נהרגה בתאונת דרכים, וזה ניכר היטב בסרט שממחיש כי הבריחה מהחיים אינה החיים. וכן, זה בהחלט גם סרט על גבריות שבורה, שבתסכולה מתכווצת לילדותיות חסרת אחריות, אבל האופן שבו וינטברג מסנכרן אותנו למצבו הנפשי והגופני הוא מופת של קולנוע.

2 צפייה בגלריה
פנאי עוד סיבוב סרט
פנאי עוד סיבוב סרט
"עוד סיבוב". שוב סיפור על גברים שמאבדים שליטה
(צילום: Studio / Produzent ©)

"לאן את הולכת, אאידה" הוא ההפך הגמור: סרט חמור, מדכא ומרתיח על פשעי מלחמה שסופם האיום ידוע מראש, ועל שתיקת העולם מולם. הסרט מתרחש בקיץ 1995, שיאה של המלחמה ביוגוסלביה, כשהצבא הסרבי בראשות גנרל מלאדיץ' פולש לעיירה סרברניצה. תושבי העיירה ממהרים לברוח ממנה לעבר מחנה האו"ם הסמוך, והסרבים טובחים במי שנשאר מאחור. אאידה היא המתורגמנית של כוחות האו"ם שהיו אמורים לתווך בין הסרבים והבוסנים ולמנוע מהפלישה הזאת לקרות. היא מתרוצצת הלוך ושוב בין כל הגברים שמנהלים את המלחמה ומנסה למצוא מילים כדי לעצור אותה ולהציל את בעלה ושני בניה שנתקעו מחוץ לבסיס האו"ם.
"לאן את הולכת, אאידה" הוא ה"צא וראה" של המלחמה ברפובליקה היוגוסלבית לשעבר, סרט שמשתמש לא מעט בדימויים שנראים כלקוחים היישר מסרטי שואה, כדי להמחיש את סיפור הטבח בסרברניצה, שבו חוסלו למעלה מ־8,000 מתושבי העיר. זהו סרט חשוב ונורא, אבל יש בו יובש דידקטי שאמנם מעצים את המסר, אבל מקטין את הקולנוע.
כואב לעומת מסחרר
מי שיזכה באוסקר הזר השנה יוכל ללמד אותנו איך מצביעי האוסקר רואים וחווים קולנוע. האם קולנוע אירופי איכותי הוא כזה שמיועד להעביר מסר, אג'נדה ושיעור בהיסטוריה שהוא גם דגל אזהרה לעתיד? או שמא קולנוע הוא האקט החווייתי המסחרר שבמשך שעתיים יוצר סנכרון בין הדמויות ובין הצופים, ומדבר על הרצון בבריחה מהמציאות, וגם על המחיר שלה. מה יותר חשוב לסרט: וירטואוזיות קולנועית אנרגטית, או התמודדות כואבת עם מציאות היסטורית טראומטית. המירוץ הזה יהיה צמוד ומסקרן, ובכל מקרה הסרט שיזכה הוא כזה שיכניס לצופיו אגרוף בבטן.