שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף עסקי ספורט
מוסף עסקי ספורט גג עמוד

רצים באמצע

קצת לפני גיל 41, אחרי חיים שלמים כפדלאה עצלה, כתבת "כלכליסט" קרן צוריאל הררי התחילה לרוץ. שנה אחרי היא כבר רצה את חצי מרתון ניו יורק והיום היא חולמת על טריאתלון. שלושה אנשים כמוה מספרים מה גרם להם להתאהב בספורט באמצע החיים, ולמה הם לא מתכננים להפסיק

שש בבוקר

 

קינגה מורידה אותי ברחוב 57 פינת לקסינגטון, הכי קרוב לסנטרל פארק שהמשטרה מאפשרת. אני בודקת שלא שכחתי כלום באוטו, אנחנו מתחבקות והיא אומרת שתחכה לי ביציאה מהפארק, בנקודת ה־10 ק"מ. היא יותר מתרגשת ממני. עשרות פעמים הלכתי את קטע הרחוב הזה, אבל אף פעם לא באפלולית של תחילת הבוקר, ב־2–3 מעלות, מוקפת באנשים כמוני, עם מספרים מהודקים לחזה, מחממי אוזניים, גרבי קומפרֵשן, נעלי ריצה ושיר בלב, בדרך לריצת חצי המרתון הראשונה שלי.

 

אנשים כמוני, אני מהרהרת כשאני צועדת לפארק ונזהרת לא להחליק בשאריות שלג או לטבול בשלוליות (זה מה שחסר לי, לרוץ עם נעליים רטובות). ממתי הספורטאים האלה הם אנשים כמוני? או אם לדייק, ממתי אני ספורטאית כמוהם? נזכרתי בשבת ההיא באמצע אוקטובר, בטריאתלון גן שמואל, כשכרזו משהו לספורטאים והופתעתי: אומרים ספורטאים ולא רק שהם מתכוונים אליי, גם אני מתכוונת אליי.

 

רצים במרתון רצים במרתון צילום: אי פי איי

 

זה היה רגע פוקח עיניים. אני, שבאמצע ריצת 1,000 מטר בכיתה י"ב, שנחוצה לקבלת ציון בגרות בספורט, עליתי לבית של חברה לשתות כי חשבתי שאני עומדת למות; שלא היתה לי תעודת בגרות עד שלא כתבתי עבודה עיונית בספורט; שנפחתי את נשמתי בשני בוחני הבר־אור שהייתי צריכה לעשות בצבא כדי לקבל דרגות קצונה; שהמקסימום שרצתי בחיי הבוגרים היה אחרי אוטובוס, וגם אז העדפתי לפספס אותו ולא להתאמץ; שהספורט היחיד שעשיתי בעשור האחרון היה סטודיו C, שמעצב אך ממש לא כרוך בדופק תלת־ספרתי — אני רצה.

 

בואו ננמיך ציפיות: אני רצה חדשה וחלשה, עם חצי מרתון אחד בלבד על החגורה, בקצב בינוני של 6:33 דקות לק"מ — פחות או יותר המהירות שבה אחרים עושים חימום. למאמן שלי, רן אלתרמן, לוקח בערך חצי מהזמן שלוקח לי. אבל אני פאקינג רצה. מתמידה. לא מוותרת. שלוש פעמים בשבוע, מינוס־פלוס 30 ק"מ, ועוד אימון כוח ואימון פילאטיס, ואין לי שום כוונות להפסיק. מפדלאה עצלה הפכתי למכורה שנוסעת הביתה אחרי ריצה, רואה מישהו רץ בחוץ ומקנאה. שחושבת לעצמי שאני יכולה לרוץ את המרחק בין יעדים בווייז. שחולמת לשפר את השיא שלי ל־10 ק"מ בארבע דקות. אני מצטערת על כל השנים המבוזבזות שלא רצתי בהן, ונמצאת רוב הזמן באחד משני מצבי צבירה: רצה או חושבת על ריצה. בשבועות האחרונים, ביני לביני, התחלתי לחשוב גם על טריאתלון. אבל אני עוד לא מסוגלת לומר את זה בקול רם.

 

קרן צוריאל הררי במרתון ניו יורק. "חשבתי לעצמי שאני יכולה לרוץ את המרחק בין יעדים בווייז" קרן צוריאל הררי במרתון ניו יורק. "חשבתי לעצמי שאני יכולה לרוץ את המרחק בין יעדים בווייז"

 

זה לא הגיל, זה העישון

 

עורך המוסף הזה חושב שהתחלתי לרוץ בגלל משבר גיל ה־40. הוא צודק חלקית. לא היה לי משבר גיל, אבל ברוב המקרים נכנסים לספורט בגלל משבר. אצלי זו היתה הפסקת עישון. רוב חיי הבוגרים עישנתי, ובשנים האחרונות להנאת העישון נדבקו סיוטים מיוזעים בלילות שאחלה, אמות בייסורים ואשאיר את ילדיי יתומים בגיל צעיר מדי. כשחגגתי 40, הפחד מסרטן והפחד להפסיק לעשן ניהלו קרבות הורדת ידיים. ב־15 בנובמבר 2013 הפחד למות ניצח והפסקתי לעשן.

 

בפרספקטיבה של זמן — כעבור 577 ימים ו־11,549 סיגריות שלא עישנתי (יש אפליקציה שסופרת) — זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי. הייתי כל כך עצבנית, שנעלתי נעלי ספורט ויצאתי החוצה לפרוק את כל המתח על המדרכות והשבילים בפארק. בשלב מסוים הלכתי כל כך מהר, שלא היתה ברירה אלא להתרומם מעט מהקרקע ולרוץ. זה פשוט קרה. וכעבור כמה שבועות הקריז נרגע, אבל ההרגל לצאת מהבית כדי ללכת ולרוץ נשאר. פתאום רצתי כמה קילומטרים רצופים, קניתי נעליים טובות, נרשמתי למירוץ 10 ק"מ ראשון (סיימתי בעשירייה האחרונה, אבל סיימתי), ומפה לשם כבר שנה וחצי אני רצה, וברור לי שזה לכל החיים.

 

גם שמרית שולמן (35) התחילה לרוץ בגלל משבר. "זה דורש כל כך הרבה, שזה חייב לבוא ממקום רע", היא אומרת בחיוך. כילדה היא אהבה לרוץ, אבל כשהיתה בחטיבה והיה צורך לבחור בין נבחרת הריצה של בית הספר לחוג ציור, אמא שלה הכריעה וקבעה ששמרית ציירת. זה היה סוף הקריירה שלה כרצה. היא אהבה ללכת הרבה ברגל ולעשות טרקים, אבל לא ספורט.

 

במרץ 2013, ביום ההולדת ה־32 שלה, היא ובעלה אסף תכננו יום כיף בתל אביב, אבל מצב הרוח שלה היה בשפל. כמה ימים קודם היא קיבלה תמונות מטיול משפחות. "נראינו לי כבדים ועייפים, מין משפחת דובונים עייפה, ולא הכרתי את עצמי", היא משחזרת. "יום ההולדת שלי היה אמור להיות קליל וכיפי, וכל היום רק אכלנו ועברנו מבית קפה למסעדה, ובאיזשהו שלב ראיתי השתקפות שלי בחלון ראווה, ונפל לי האסימון שזו לא אני, וכל היום הולדת הזה היה מאוד דיכאוני".

 

באוטו, בדרך חזרה הביתה לחיפה, שמרית בכתה. "אמרתי שאני לא יכולה ככה, שאני צריכה לעשות שינוי, והטריד אותי שיש לי שלושה ילדים ועסק (סטודיו שולמן, היא צלמת), אין לי דקה, איך אכניס עוד משהו? אז אמרתי לאסף שאני צריכה למצוא ימים קבועים וברורים מראש. עוד בנסיעה נכנסתי לאתר של הולמס פלייס, ראיתי במערכת שיש כמה שיעורים שיכולים לעניין אותי בשעות הערב, כשהילדים ישנים, ומהאוטו התקשרתי אליהם להירשם ולתת פרטי כרטיס אשראי. אמרו לי, 'כן, מחר ייצרו איתך קשר', ואמרתי, 'לא, אני רוצה לתת כרטיס אשראי עכשיו כי מחר אני רוצה לבוא'. ידעתי שאם אני לא משלמת וקובעת, זה לא יקרה".

 

ולמחרת הלכת?

"ברור. אם החלטתי אני עושה, אין חוכמות".

היא התחילה ללכת על ההליכון, ובאחת ההליכות חשבה לנסות לרוץ, ובכל פעם הוסיפה עוד כמה דקות לריצה. כשהגיעה ל־10 ק"מ על ההליכון, התחילה לרוץ בחוץ. "היה לי נורא כיף, ואז אסף הצטרף והשאר היסטוריה". בינואר השנה שמרית ואסף סיימו את המרתון הראשון שלהם, בטבריה, יד ביד, בתוצאה מדהימה של 4:05 שעות. בספטמבר הם יתחילו להתאמן למרתון הבא בטבריה. שמרית רוצה לרדת לתוצאה של 3:50 שעות.

 

שמרית שולמן: "ביום ההולדת שלי ראיתי את עצמי בחלון ראווה ונפל לי האסימון שזו אני. בדרך הביתה בכיתי, ועוד באוטו התקשרתי למכון כושר ונתתי מספר אשראי. ידעתי שאם לא אשלם, זה לא יקרה" שמרית שולמן: "ביום ההולדת שלי ראיתי את עצמי בחלון ראווה ונפל לי האסימון שזו אני. בדרך הביתה בכיתי, ועוד באוטו התקשרתי למכון כושר ונתתי מספר אשראי. ידעתי שאם לא אשלם, זה לא יקרה"

 

כמו כת מיסיונרית, אבל בריאה

 

אני מכירה את שמרית מ"קבוצת חובבי ריצה" שהיא הקימה בפייסבוק בתחילת 2014. "זה היה כשכבר רצתי 15 ק"מ והחלטתי שאני רוצה להתאמן לחצי מרתון. אני נורא אוהבת לשתף ולדבר, אבל ראיתי שכשאני מתחילה לדבר על קילומטרים ועל זמנים, אף אחד לא מתלהב. זה לא מעניין אף אחד, אפילו לא את אמא שלי שרגילה להתפעל מכל דבר שאני עושה. חשבתי שבטוח יש אנשים כמוני, אז פתחתי את הקבוצה והתחלתי לצוד אותם". אותי היא צדה במאמאזון. אני זוכרת שמחיתי שאני לא נקראת רצה, אני רק בהתחלה, ושמרית התעקשה שהקבוצה היא לכולם.

 

היינו אז קצת יותר מ־100 אנשים. נכון לכתיבת שורות אלה, יש בקבוצה 3,297 חברים (והיא גדלה). אנחנו מן כת שכל מה שמעניין את חבריה זה לדון בסוגיות כמו אילו נעלי ריצה הכי טובות (צריך לעשות התאמה אישית) או איך המסלול של חצי מרתון ערד־מצדה (בהתחלה יש עלייה אחת רצינית, אבל המסלול במגמת ירידה), להשוויץ בהישגים, להראות ציוד חדש, לקבוע לריצות משותפות, לפרסם את הנתונים מהריצה של הבוקר, להתייעץ על פציעות, פיזיותרפיסטים ותזונאים, לשאול מה כדאי לאכול לפני ואחרי אימון, להצהיר שאין על החיים האלה, ולדעת שאנשים מזדהים איתנו לחלוטין.

 

יש לנו גם כינויים עצמיים בהפוך־על־הפוך. משוגעים. שרוטים. מכורים. "זר לא יבין" (ויש גם קבוצה כזו בפייסבוק. וחולצות). לרצים מתחילים, "חובבי" זה המקום לסוציאליזציה לתת־התרבות של הרצים. שם אתה לומד טרמינולוגיה ומושגים מקצועיים, אמיתות ומיתוסים, פוגש את הטיפוסים, משנן את המותגים, מכיר את המסלולים ועובר הכשרה לסטטוס של רץ חובב. אנחנו קצת כמו כת מיסיונרית, אבל בריאה.

 

לפני כמה שבועות שמרית סיימה קורס מאמני ריצות ארוכות. "הלכתי ללמוד כי אני חנונית־על ורציתי לדעת יותר, וככל שהתעמקתי בלימודים, הבנתי שאני רוצה לעשות את זה מעבר לעצמי, גם לאחרים, ושאני יכולה לעשות את זה". אז היא הקימה את Progrun, ולצד הצילום היא גם בונה לאחרים תוכניות אימונים, ומאמנת קבוצת מתחילים. "אני רוצה שהם יעברו את מה שאני עברתי, בא לי להעצים אותם. אני רוצה לקחת את האנשים שנמצאים שם למטה, כמו שאני הייתי, ולעשות איתם את מה שעשיתי לעצמי. נורא מעניין אותי לעזור להם בשלב הזה, בהתחלה. וגם בבניית התוכניות מרחוק, הרעיון הוא לא לכתוב ולשגר תוכנית אלא ללוות פסיכולוגית ובמשברים שיש בדרך, לראות את הביצועים, לעודד ולכוון. זה מה שמעניין אותי לעשות".

 

כשאני מנסה להבין מה גורם לי לקום בחמש בבוקר, כשחושך בחוץ, 3–8 מעלות וגשם, ולצאת לרוץ, זו התחושה שאני מנצחת את עצמי. מתלוות לזה כמובן זכויות התרברבות, אבל זו בעיקר ההבנה שאני עושה דברים שלא חשבתי שאוכל לעשות. חולמת, משיגה, ונהנית בטירוף. רן אלתרמן, המאמן שלי, טוען שזו מתנה שאנשים נותנים לעצמם — להיות בריאים, למצוא זמן לעצמם, להגיע להישגים. "אנחנו חיים בעולם שבו אנשים עובדים נורא קשה, ואז הם מגלים משהו שהם עושים בשביל עצמם. אנשים שבחיים לא רצו מתחילים ומגשימים חלום קטן", הוא אומר. "כולנו יודעים לרוץ ורצנו כשהיינו ילדים. צריך נעלי ספורט, מכנסיים קצרים, חולצה וזהו. הכי קל והכי טבעי".

 

רצים. רן אלתרמן, מאמן ריצה: "רובנו לא עושים את זה בשביל לנצח, אלא כדי להציב לעצמנו מטרה ולהשיג אותה" רצים. רן אלתרמן, מאמן ריצה: "רובנו לא עושים את זה בשביל לנצח, אלא כדי להציב לעצמנו מטרה ולהשיג אותה" צילום: בלומברג

 

לא חייבים לקחת את זה למקום תחרותי, אבל הרבה כן משתתפים במירוצים, עובדים קשה כדי לשפר תוצאות.

"ספורטאי צריך מטרה בשביל לקום בבוקר ולהזיע. לא משנה אם היא לנצח את התחרות, לסיים אותה בפעם הראשונה או לרדת במשקל. ואני מאמין שהרוב לא עושים את זה בשביל שיא אישי אלא כדי להציב לעצמם מטרה ולהשיג אותה. ואז הם רוצים להשתפר. היצר התחרותי טבוע בנו — הרי ילדים לא מפסידים באדישות, הם מפוצצים את המשחק אם הם לא מנצחים — אבל לאו דווקא כדי לנצח, אלא כדי להשיג את המטרה".

שירלי טרלו ניצחה את השדונים שלה והשיגה המון מטרות. היא בת 41 (כמעט), מאוד מרשימה, רהוטה, צחקנית. היא מספרת שהיתה ילדה דובה, כל החיים בדיאטה, ואם יש בה טיפת יצירתיות זה בזכות התירוצים שהיא המציאה בכל שבוע מחדש כדי לא להשתתף בשיעורי ספורט בבית ספר.

 

לפני ארבע שנים היא הצטרפה לתוכנית הדיאטה של חלי ממן, "כי ניסיתי הכל, ורק את זה לא". בשנה הראשונה היא הקפידה על הדיאטה, אבל בכל מה שקשור לספורט המשיכה להיות יצירתית. "בתחילת השבוע הייתי בודקת בתחזית כמה ימים גשומים יהיו, ואם היו צפויים יותר משלושה ימים, הייתי אומרת לעצמי, שתי הליכות בשבוע זה לא מספיק, אז אל תעשי הליכות בכלל". עד החורף הבא היא הורידה כל כך הרבה שהיה לה מה להפסיד, אז היא נרשמה לחדר כושר. בינתיים בעלה, שהתחיל איתה את תוכנית הדיאטה, עבר מהליכות לריצות עם אפליקציה שנקראת Couch to 5K, כלומר מהספה ל־5 ק"מ. "ראיתי שזה מצליח לו, והוא חפר לי שאנסה, אז התחלתי לעבוד עם האפליקציה והגעתי למצב שרצתי".

 

שירלי טרלו: "הייתי ילדה דובה שהפכה לאמא קציצה. כשהבת שלי רצתה שאתגלש איתה, פחדתי שלא אעבור במגלשה. התחלתי עם הריצה כדי להוכיח לעצמי. בהתחלה קיללתי אבל למחרת יצאתי לראות אם אני יכולה יותר" שירלי טרלו: "הייתי ילדה דובה שהפכה לאמא קציצה. כשהבת שלי רצתה שאתגלש איתה, פחדתי שלא אעבור במגלשה. התחלתי עם הריצה כדי להוכיח לעצמי. בהתחלה קיללתי אבל למחרת יצאתי לראות אם אני יכולה יותר"

 

לא סבלת?

"קיללתי כל רגע תוך כדי הריצה, אבל יצאתי שוב ביום שאחרי כי רציתי לראות אם אני יכולה קצת יותר. היום רצתי דקה וחצי, הצלחתי ולא האמנתי, אז בואי נראה אם מחר אני יכולה לרוץ שתי דקות. ובאיזשהו שלב נפתח לך התיאבון ואת מבינה שאת יכולה לעשות כל מה שאת רוצה".

המונולוג של שירלי הוא טקסט מדויק, שנדמה שכל מי שדוחף את עצמו להשתפר, בשביל עצמו, יזדהה איתו. "התחלתי עם הריצה כדי להוכיח לעצמי, ובכל פעם שאני מצליחה להוציא את עצמי מהבית, אני מרגישה שאני יכולה, שאני אדון לגורלי, מנהלת את עצמי ולא כל השדונים שרצים לי בראש, והסיפוק עצום. יש כמובן את הבריאות, יצא לי להיות אמא קציצה שלא מסוגלת לרוץ אחרי הבנות שלה, וכשהבת שלה אומרת, 'אמא, בואי תתגלשי איתי', הדבר היחיד שעובר בראש הוא אם אני מצליחה לעבור במגלשה. אבל מעבר לזה, זו בראש ובראשונה התחושה שאני יכולה, שאני עושה, שאני מתקדמת".

 

המנוע אצל שמרית הוא סיפוק יצר ההישגיות שלה. לא מעניין אותה להיות טובה יותר מאחרים, לעקוף מישהו במירוץ. מעניין אותה להציב לעצמה יעדים ולהשיג אותם. מבחינתה הריצה היא האתגר שחיפשה כל החיים, שהוא גם פיזי וגם מנטלי. "יש כאלה שלא מבינים אותי: ראשונה לא תגיעי, לא יהיה לך פודיום, אז למה את מתאמצת? אבל אני מתנהגת כאילו זה מינימום אולימפיאדה, כי אני רוצה להתפתח ביחס לעצמי. לרוץ מהר בדופק גבוה ולהחזיק ככה לאורך זמן זה סבל, סיוט, כל הגוף כואב לך. אבל כשאת מסיימת זה 'היי' שאי אפשר להסביר אותו. אני מרגישה שמצאתי את מה שתמיד חיפשתי, וכל עוד יש לי רגליים, אמשיך לרוץ".

 

מרתון לונדון. מתחילים לרוץ בגלל משבר מרתון לונדון. מתחילים לרוץ בגלל משבר צילום: אי פי איי

 

לתקן את החיים

 

קצת אחרי שחזרתי מהחצי מרתון הצטרפתי לקבוצת ריצה. זו התחייבות לשני אימונים בשבוע בשעות שאני נוהגת לכנות Rush Hour של הילדים. בפעם הראשונה ב־13 שנות הורות סימנתי ביומן שני אירועים שבועיים כקדושים, ואני הופכת עולמות כדי שבאופן קבוע מישהו ייטול ממני את תפקיד ההורה ואני אצא לרוץ. זו דוגמה לאופן שבו הריצה פולשת לעוד תחומים בחיים שלנו ומשפרת אותם: אנחנו כל כך רוצים לרוץ שאנחנו מתקנים דברים שהיו מקולקלים הרבה זמן — מפסיקים לעשן, מקפידים על תזונה, תוחמים את שעות העבודה.

 

"אם את עושה קופי־פייסט לכלים שאת מקבלת בספורט לתחומים אחרים בחיים, זה משדרג אותך", שירלי אומרת. "ההתמדה, המשמעת העצמית, הנחישות, ההבנה שהצלחות אמיתיות נבנות צעד אחר צעד, שאין זבנג וגמרנו. אם רוצים להגיע להישג משמעותי, זו עבודה סיזיפית של המון זמן והתמדה, גם בתקופות שלא מתאים לי. וזה נכון לדיאטה, ללימודים, לקריירה. הכלים האלה מחזקים בתחומים אחרים. אני לא רואה שום דבר לא טוב שיוצא מספורט", היא צוחקת. שירלי לקחה את הנחישות וההתמדה לשני ענפי ספורט נוספים: במקביל לריצה התחילה לשחות, ולפני שבעה חודשים, כשנאלצה לצאת להפסקה מריצה בגלל בעיה ברגל ("חשבתי שאני אמות"), התחילה לרכוב על אופניים ("זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון אבל עכשיו אני שרוטה"). לפני כמה שבועות חיברה ביניהם ועשתה טריאתלון ראשון.

 

אצל אביעד סי.ג'יי (31) הספורט הפך למקצוע. הוא השתחרר מהצבא שמן מאוד, 130 ק"ג, "במלוא תפארתי", הוא אומר. "עישנתי, שתיתי. הגעתי למצב שהייתי הולך לקנות בגדים, אין במידה שלי והמוכר אומר, תעשה דיאטה. הביטחון העצמי לא בשמיים, כאבי ראש, בחילות, כאבי גב, אי אפשר לשרוך נעליים". יום אחד חבר טוב בן גילו לא הרגיש טוב, הלך לבית חולים, והתברר שהוא היה קרוב מאוד להתקף לב. אביעד נלחץ. הוא הבין שזה יכול לקרות גם לו. הוא קנה אופני שטח ("שיכולות להחזיק את המשקל שלי"), משהו שהוא אוהב לעשות, והתחיל דיאטה.

 

כעבור שנה, בגיל 24, כשהיה סביב 95 ק"ג, הוא נדרס במעבר חצייה, כהולך רגל. אביעד עבר כמה ניתוחים ואחריהם התחיל בשיקום ארוך שכלל

פיזיותרפיה, משקולות, שחייה, הליכות. "זה פתח אותי יותר לספורט, למדתי והעמקתי, וגם רציתי לבנות לבד את השרירים כדי לחסוך עוד שני ניתוחים". כשהחלים, נשאר הספורט — ובניגוד אליי, התברר שאביעד ספורטאי מוכשר שמתברג בקלות למקומות הראשונים בתחרויות. הוא השלים ב־14 שעות אולטרה־מרתון של 100 ק"מ, וב־2012 הגיע למקום השלישי בקטגוריית הגיל שלו באיש ברזל, תחרות הטריאתלון הקשה ביותר, שמורכבת מ־3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה, ו־42.195 ק"מ ריצה — בסדר הזה ללא הפסקה.

 

"כשישבתי בבית פצוע מהתאונה, ראיתי ביוטיוב סרטים של אנשי מסיימים איש ברזל, מתחבקים עם בני המשפחה שלהם בקו הסיום וזה מרגש, אין אחד שלא בוכה", הוא משחזר בחיוך. "אמרתי לעצמי שיום אחד — לא יודע מתי — אגיע לשם. לא באמת האמנתי לעצמי, ושלוש שנים אחרי הפציעה זינקתי. זה הראה לי שלפעמים אנחנו מסוגלים להרבה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, והוכחתי לעצמי, לא לאף אחד אחר, שמנטלית אני חזק. זה עדיף מאשר שיהיה כתוב לי על המצבה, 'אכל פיצוחים'".

 

הישגים כל כך גדולים אחרי פציעה מייצרים תחושת סיפוק שמעלה את הרף בתחומי חיים נוספים. במקרה של אביעד זה הוביל לשינוי קריירה. בשנים הראשונות שלו כספורטאי הוא עבד כמנהל בעסק של המשפחה, בית מסחר למתכות מקצועיות, עם 35 עובדים וימי עבודה ארוכים. בשלב מסוים הוא החליט לעזוב, לחשוב מה הלאה. "אחרי שבוע הבנתי שאני רוצה לעבוד במשהו שימלא אותי, שיעשה לאנשים טוב, שייתן מהניסיון שלי. רציתי לחולל שינוי בחיים של אנשים, כמו שאני עברתי". הוא מימש את הלימודים שהשלים בשנים הקודמות באימון מקצועות ספורט שונים, ופתח את "רצי קריית השרון", קבוצות ריצה בנתניה וסטודיו לאימונים פונקציונליים. "זה מעשיר אותי, אני מגיע לאנשים ואני עושה טוב", הוא אומר. "מצאתי את שלי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x