שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט ישראלי

למה אין שחקן ישראלי בליגות הטובות באירופה?

הישראלים להוטים למצוא ילדים בעלי "כישרונות" מיוחדים. זו הסיבה שהם לא עובדים נכון בגילים הצעירים, ומול הרמות הגבוהות באירופה נוצר פער שקשה מאוד לסגור

אוריאל דסקל 09:4911.07.13

ב־2001 שלושה בכירים מענקית הייעוץ האסטרטגי מקינזי כתבו את הספר "The War for Talent" — "המלחמה על הכישרון". בספר השלושה "קובעים" מה סוד ההצלחה בעולם התאגידי. "תהמר על האתלטים הטבעיים", כתבו. "אל תפחד לקדם כוכבים בלי ניסיון רלבנטי". והוסיפו: "יותר כישרונות שווים יותר ניצחונות".

 

הבעיה בתפיסה הזו היא שאין דבר כזה "כישרון". "כישרון" זה תוצאה של 10,000 שעות עבודה יעילה על סט כישורים ספציפיים. כך מוכח בעשרות מחקרים שמובאים בספר "Outliers" של מלקולם גלדוול. יותר מזה, קרול דוואק (Carol Dweck), פרופ' לפסיכולוגיה בסטנפורד, הוכיחה בכמה מחקרים כי רק לשבח מישהו על "הכישרון שלו" עשוי לפגוע בו.

 

Enron, חברת אנרגיה ותקשורת שמקינזי היתה מאוד משמעותית בכל מהלך שלה, קרסה בגלל התפיסה ש"הכישרון שולט". גלדוול הסביר במגזין "ניו יורקר" שהתפיסה הזו גרמה לבעלי החברה לקדם "אתלטים טבעיים", בעלי ביטחון עצמי מופרז. המנהלים הצעירים והיהירים, שקודמו ללא הניסיון הרלבנטי, לא התמודדו עם הפסדים וטעויות שעשו וכיסו אותם במגוון של שקרים והונאות. "אנרון גייסה אנשים עם תעודות יוקרתיות, שילמה להם כסף גדול, יצרה תרבות שסוגדת לכישרון וגרמה לעובדים שלה להתנהג כאילו הם מוכשרים", אמרה דוואק. "זה מנע מהם להודות בטעויות ולתקן אותן". אנרון העסיקה כ־21 אלף עובדים וגלגלה 111 מיליארד דולר. בסוף שנת 2001 קרסה באחת מפשיטות הרגל הגדולות בכל הזמנים בשל חובות של כ־65.5 מיליארד דולר.

 

 

 

 

 

עדן בן בסט בטולוז. רק מעט שחקנים ישראלים יכולים להצליח ברמות הגבוהות ביותר עדן בן בסט בטולוז. רק מעט שחקנים ישראלים יכולים להצליח ברמות הגבוהות ביותר צילום: איי אף פי

 

"יהלום שיש ללטש"

 

מקינזי לא ממש שילמה על כך שהיתה שם לצדה של אנרון בזמן נסיקתה. ההפך, החברה הפכה לאחת מהחשובות ביותר בעולם והיא ממשיכה לקדם את "המלחמה על כישרון". גם בישראל נדמה שאין כמעט חברה שלא השתמשה בשנים האחרונות בשירותי הייעוץ של מקינזי, שבאתר האינטרנט שלה כתוב שעבדה כמעט עם כל החברות במדד ת"א־25. כמו כן היא עובדת ועבדה עם מספר רב של משרדים ממשלתיים. בכדורגל הישראלי אולי לא העסיקו את מקינזי אבל אין ספק שקיימת בו אובססיה בכל מה שקשור ל"כישרון". הנה כמה דוגמאות:

 

איציק זוהר: "ליצחקי יש כישרון גדול, חבל שהוא לא מנצל את זה".

 

ניצן שירזי: "לראובן עובד יש כישרון גדול יותר משל בניון".

משה אוחיון: "לאבירם ברוכיאן יש כישרון שאין לחצי מהשחקנים בליגה הפולנית, אבל מחפשים שם שחקנים חזקים שרצים כל הזמן. כישרון אמיתי וטהור לא מעניין אותם".

יעקב שחר: "אתה נולד עם כישרון וקבוצות רק עוזרות לכישרון".

אבי לוזון: "אני חושב שיש הרבה כישרון בכדורגל הישראלי".

 

90 ס"מ זה ענק
. .

 

בכדורגל הישראלי מתייחסים אל "כישרון" כיהלום שיש ללטש, מחצב שנמצא מלידה רק אצל אנשים מסוימים. אולם "כישרון" זה בעצם סט כישורים קוגניטיביים שצריך לטפח בעבודה קשה. אין שחקן גדול או שחקן מקצועי שמלאך שם לו כישרון ברגליים. יש נתונים פיזיים מולדים אבל בכדורגל אלו פחות חשובים מאשר בכל ענף אחר שדורש גובה למשל.

 

הכישורים האלה הם תוצאה של עבודה מגיל צעיר. הרוב הגדול של השחקנים המקצוענים היום התחילו לשחק כדורגל בגיל 4 או 5. השחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה גדלו לאב מאמן או כדורגלן לשעבר, שמגיל צעיר זרק להם כדור לרגליים וכיוון אותם בצורה זו או אחרת. אביו של פלה היה כדורגלן, צ'אבי נולד לאב מאמן, מסי התחיל לרוץ אחרי האחים שלו ששיחקו כדורגל בגיל 9 חודשים, וגם יוסי בניון היה בן של כדורגלן חצי מקצועני. ה"כישרון" הוא תוצאה של 10,000 שעות עבודה, והיום, במקרה הטוב, ילד ישראלי מתאמן 5,000 שעות מגיל 7 עד גיל 10.

 

האובססיה הישראלית ל"כישרון טבעי" גורמת למאמני ילדים רבים לטפח שניים או שלושה שחקנים בולטים, שמעט יותר חזקים או מהירים מחבריהם לקבוצה, בעיקר משום שהם בוגרים יותר מבחינה פיזיולוגית. אולם שחקנים אלו מאבדים את היתרונות היחסיים האלה כשהם מגיעים לגיל שבו גודל פיזי יחסי או מהירות יחסית כבר לא רלבנטיים. התוצאה היא שמגדלים פה דורות של "שחקנים כישרוניים" בעלי כישורים בינוניים, מאחר שהם הסתמכו בעיקר על המהירות או הכוח שלהם נגד יריבים, שלא גדלו מספיק כדי להתמודד עם הכוח והמהירות שלהם. בגלל המחסור של תשתית אנושית ופיזית של מועדונים שחקנים "פחות מוכשרים", אך חרוצים, לא מצליחים להתקדם. אין מספיק מאסות לטפח אותם. וכך נוצר מצב ששחקנים ישראלים רבים פשוט לא מותאמים לדרישות של הכדורגל המודרני.

 

על פי בדיקה של ד"ר מרק ורטהיים, השחקן האירופי היה צריך רדיוס של 10 ס"מ כדי להשתלט על כדור מהאוויר. לשחקן הישראלי היה צורך ברדיוס של מטר שלם כדי להשתלט על כדור. "בכל כדור גובה יש לשחקן הישראלי בעיה", אומר ורטהיים. "יש כאן בעיה קשה של יסודות". בבדיקה של איציק בן מלך, לשחקן אירופי נדרשות בין 1.1 שניות ל־1.5 שניות להשתלט על כדור ולמסור אותו. לשחקן הישראלי נדרשות בין 3 שניות (במחצית הראשונה) ל־5 שניות (במחצית השנייה).

 

90 ס"מ ו־2 שניות הם משמעותיים מאוד בכדורגל המודרני. לשחקן המודרני אין זמן או מקום להשתלט על כדור במשך שלוש שניות ברדיוס של מטר. בבדיקה נמצא ששחקנים אירופים כמעט לא נוגעים בכדור במהלך משחק. שחקן מבלה בממוצע 53.4 שניות עם הכדור במהלך 90 דקות, ורץ עם הכדור לרגליו רק 191 מטר. זה אומר שפחות מ־1% מהזמן ששחקן נמצא על המגרש זה זמן עם כדור ושווה ערך לכ-1.5% מסך כל הריצות שלו במשחק (כ-11 ק"מ לשחקן ממוצע). הזמן הממוצע של שחקן עם כדור במהלך אחד עומד על 1.1 שניות (בממוצע של 2 נגיעות בכדור). אם נדרש לשחקן מטר להשתלט על הכדור ועוד שלוש שניות כדי למסור אותו — אז הוא שם את הקבוצה שלו בעמדת פיגור רצינית. לכן השחקנים הישראלים, בגלל מחסור ביכולות בסיסיות שדורשות עבודה רבה ולא "כישרון מולד", לא מתאימים למהירות ולשטח הקטן שיש בכדורגל המודרני.

 

 

 

ירון זליכה (מימין), צחי פישביין ולימור לבנת. צחי פישביין: "עדיף להשקיע ישירות בילדים ופחות בשלטים במגרשים" ירון זליכה (מימין), צחי פישביין ולימור לבנת. צחי פישביין: "עדיף להשקיע ישירות בילדים ופחות בשלטים במגרשים"

 

מי שמאמין לא מפחד

 

עוד מקום שהישראלים מוצאים את עצמם בעמדת נחיתות זה משחק המסירות. וזו נכות אדירה. מסירה היא הפעולה הנפוצה ביותר שעושה שחקן כדורגל עם הכדור במהלך משחק. 80% מסך כל פעולות השחקנים עם הכדור הם מסירה. ואולם, המסירה הטובה אינה "כישרון אינדיבידואלי" אלא תוצאה של עבודת צוות נכונה וחכמה. הקבוצות שמתמסרות בצורה הטובה ביותר הן אלו ששחקניהן נעים בצורה הנכונה ביותר על המגרש. אלה שתמיד במקום הנכון בזמן הנכון כדי לקבל את המסירה הקלה ביותר. קבוצות טובות מצליחות לייצר מסירות קלות יותר קרוב לשער של היריבות. אין "כישרון" למסירה — זה עניין של תנועה נכונה של החברים לקבוצה.

 

 

בסקוטלנד, היכן שהתחילו את משחק המסירות הקצרות על הדשא במאה ה־19, יש עיקרון פשוט של תנועה לזווית של 90 מעלות ומעלה מהכדור כדי לאפשר לחברך לקבוצה למסור לך בקלות; בספרד, היכן שהטיקי טאקה נתפס כנכס צאן ברזל תרבותי, רוב האימונים מתחילים ב"רונדו", משחק מסירות מהיר שכולל תנועה ומניעת הכדור מהיריבים; בהולנד קיים מושג ה"תמיכה" בשחקן עם הכדור. כלומר תמיכה וחיפוי זה לא רק עניין הגנתי — זו ריצה לאזור במגרש שבו יהיה לחבר קל יותר למסור למצפייה באימונים של ילדים ישראלים ניתן לזהות שכמעט אין משחק מסירות. השחקנים בעלי "הכישרון הטבעי" מכדררים בין כמה שחקנים או בועטים "פצצות" מרחוק. שאר השחקנים "תומכי לחימה" ולא ממש לומדים על משחק המסירות. ואז לילדים הטובים קוראים "תותחים" ו"גדולים" ואומרים "הילד ענק". והרי ידוע מה חיזוקים חיוביים על כישרון עושים לאנשים. כך נוצר כאן דור של שחקנים שאינו מותאם בכלל לדרישות של הכדורגל המודרני אבל מאמינים ביכולות "הטבעיות" שלו.

 

ואז, כשהם לא מותאמים אבל רוצים "להגיע לאירופה", צריך להסתמך על קומבינות של סוכנים כדי לקבל ג'ובים בבלגיה או קפריסין (ולחזור אחרי כמה חודשים). הטובים באמת מגיעים לליגה הצרפתית ותמיד יהיו אלו שיגיעו לליגות הבכירות ביותר (איטליה, ספרד, אנגליה או גרמניה), אבל קשה לראות עוד "יוסי בניון כזה" שהגיע עד לרמות של צ'לסי וליברפול ואף קיבל דקות משחק משמעותיות.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x