ספורט ישראלי

על הקשר בין משה גרטל לספורטאי הישראלי

לונדון 2012 היא דוגמה לצמיחת תרבות הדאחקה, לא רק בספורט עצמו, אלא גם, למרבה הצער, בתעשייה הנלווית של עיתונות הספורט. דעה

אסף רותם 21:1007.08.12

אני אוהב את האולימפיאדה. אני חושב שזה מפגן מרהיב של הרוח הספורטיבית, שבועיים בהם האנושות חוגגת את הנעורים ואת השאיפה להתחרות במגרש שבו הכל מדיד, שבו גם המפסיד מקבל את כבודו.

 

לא כך לגבי סיקור המשחקים בישראל. כאן המפסיד עושה זאת תוך אובדן מוחלט של כבודו ומקצועיותו. ותופעת משה גרטל אשמה בכך.  
 בלונדון הוא אף אימץ ומצא שליחות בתפקיד הליצן שעליו כולם צוחקים. וזה עצוב מאד בלונדון הוא אף אימץ ומצא שליחות בתפקיד הליצן שעליו כולם צוחקים. וזה עצוב מאד צילום: ראובן שוורץ

 

משה גרטל שייך לדור אחר של אנשים. דור שעבורו מדינת ישראל, על כל שהציעה, היתה האופציה היחידה, ולכן היא תמיד צודקת. ובהתאם, גרטל עצמו הוא שחיין לשעבר, ולכן הוא בעיני עצמו "מבין" בהכרח יותר מהצופה הממוצע, וזה למרות שהוא לא מעביר כמעט שום מידע שמאפשר לי להעריך את מה שאני רואה בצורה אחרת, חדשה ומעמיקה יותר.

 

גרטל איננו מבין כלל את תפקיד השדרן בעידן שידורי הטלוויזיה – עידן שנמשך כבר 44 שנים בישראל לבדה – כזה שנותן את הטון הראוי לתחרות, שגורם לצופים לכבד את המתחרים שעובדים כל חייהם בשביל הרגע הזה. 

 

זה עצוב כי גרטל איננו סמכות שכל ספורטאי שואף לקבל את אישורה. להיפך. הוא דוגמה לכך שאין אפילו את השאיפה הבסיסית והטריוויאלית ביותר לסטנדרט מקצועי.

 

במקביל גדלה תרבות הדאחקה, לא רק בספורט עצמו, אלא גם, למרבה הצער, בתעשייה הנלווית של עיתונות הספורט. זוהי אותה גישה שבגינה אנחנו מקבלים קומיקאים בתור שדרנים, והחוויה המצטברת של הצופה היא בעיקר מביכה, ומבוססת על אוסף תחושות, צעקות וזכרונות סלקטיביים מצד אלו שלקחו את המיקרופון והפכו אותו לאסיר עולם.

 

אלא שהיום יש לדור אוהדי הספורט החדש, למרבה המזל, יותר אפשרויות. וכמו בהרבה מאד תחומים, כגון חינוך, אפשרויות תעסוקה ואיכות חיים, קל לראות שמה שמדינת ישראל מציעה הוא די עלוב ביחס לחלופות. צפו במהדורה אחת של ספורטסנטר, פורמט חדשות הספורט המקורי של רשת ESPN, ולעולם לא תוכלו לצפות בחדשות הספורט.

 

קראו פוסט אחד בבלוג הכדורסל wages of wins, ואף פעם לא תוכלו שוב להקשיב לפרשנים המקומיים, ששוב מתלהבים מ"יכולת קליעת הנקודות של...". ובכלל, בעולם הענק של עסקי הספורט מונח האלטרנטיבה מקבל חשיבות שרק גדלה עם השנים.

 

זה התחיל עם החישוב של יעילות: למדוד תפוקה של ספורטאי לא ביחס לתחושות של הפרשנים והמאמנים, אלא ביחס לעלותו ולתפוקתו של שחקן מחליף. וזה ממשיך גם בביצועים על המגרש ובבריכה – האם שחקן שבעט לשער מזווית קשה וממרחק של 28 מטרים והבקיע עשה באמת את הדבר הנכון, או שהתמזל מזלו, ומוטב היה לו למסור לשחקן שנמצא במרחק 10 מטרים מקו השער. ובדומה, גם בבריכה, אנחנו לומדים על דיוק בסיבוב, על תנועות ידיים ורגליים, על כך ששחיינים אינם מצמידים את אצבעות הידיים כפי שלימד אותנו מורה ההתעמלות בכיתה ג'. למה? כי זה גובה יותר מדי אנרגיה, שניתן להשקיעה ביעילות גבוהה יותר בתנועות הידיים והרגליים. זוהי מהות העלות האלטרנטיבית, מהות הספורט המקצועני כעסק, היכולת למדוד ולהשתפר. וכמובן שאת כל זה לא תוכלו ללמוד בשום דרך מצפייה בשידורי הספורט הישראלי.

 

גרטל מקדם את התרבות האנטי ספורטיבית שמטפחת המדינה, תרבות שאיננה יודעת להבדיל בין תוצאות לתפקוד, תרבות שמחכה לצחוק על המפסיד, כי היא מעולם לא יכולה להתמודד עם האחריות שבניצחון. זוהי איננה רק תחושה, הרי אנחנו נמצאים היום בעולם בו הכל מדיד, ולכן אני יודע שאני צודק: העובדה בכל העולם הרייטינג של שידורי הספורט רק מרקיע, בעוד שבארץ אנשים מדירים רגליהם מהיציעים ומהמרקעים, מראה כי ספורט ודאחקה לא נועדו לחיות יחדיו.

 

מי שמבין בספורט, מי שלומד על התעשייה הענקית הזו, או עובד בה ומשקיע את זמנו כבר יודע את זה. עולם הספורט המקצועני מתחיל ביכולת להעריך את מה שרואים מולנו, ולא לצחוק עליו. ובעולם כזה, אין מקום לשדרנים מהסוג הזה.
בטל שלח
    לכל התגובות
    x