הסערה סביב המכרז הענק למכירת תחנת הכוח אשכול היתה מושלמת. כשנפתחו המעטפות ביוני 2023, שפשפו אנשי חברת החשמל את העיניים ולא האמינו. הקבוצה שהובילה דליה אנרגיה הציעה סכום אסטרונומי של 12.4 מיליארד שקל, ואילו הקבוצה של קרן נוי ו־OPC, שבשליטת עידן עופר, הציעה סכום של 7.1 מיליארד שקל — גבוה גם הוא במעט מעל ההערכות הפנימיות של חברת החשמל.
יומיים לאחר פתיחת המעטפות דליה אנרגיה דיווחה לבורסה שהבנק המממן, בנק הפועלים, אינו מוכן להוביל את מימון הרכישה בשל הפער העצום, דבר שהוביל לשרשרת אירועים: דליה אנרגיה ביקשה מהמדינה הנחה; הקבוצה המפסידה פתחה בקרב משפטי, שבסופו נערך מעין מכרז חוזר; למכרז ניגשה בסופו של דבר רק דליה אנרגיה, שרכשה את התחנה ב־9.1 מיליארד שקל, כשהפועלים מוביל את המימון לעסקה הענקית.
מי שהוביל וגיבש את חבילת המימון לרכישת אשכול, בהיקף כולל של 6.2 מיליארד שקל, הוא ליאור מנצר, מנהל סקטור מימון פרויקטים ותשתיות בבנק הפועלים. בשל היקף הפעילות של בנק הפועלים בתחומי התשתיות והאנרגיה נחשב מנצר בקרב רבים בענף לגורם המרכזי בתחום התשתיות בארץ — שני רק ליו"ר רשות החשמל. בהובלתו מעמיד בנק הפועלים מדי שנה מיליארדי שקלים למימון פרויקטי התשתית הגדולים בארץ: הרכבת הקלה, מכרזי תחבורה ציבורית ותחנות כוח. אין כיום קבוצה עסקית הפועלת בתחום שלא קיבלה מימון בהיקף משמעותי מבנק הפועלים.
3 צפייה בגלריה
למעלה מימין: בעל השליטה ב־OPC עידן עופר; מנכ"ל בנק לאומי חנן פרידמן; מנכ"ל בנק הפועלים ידין ענתבי; יו"ר רשות החשמל אמיר שביט; ותחנת הכוח אשכול
(צילומים: עוז מועלם, אלכס קולומויסקי, אורן דאי, יונתן בלום, תומר שונם הלוי)
בריאיון נרחב ראשון מנצר מספק הצצה אל מאחורי הקלעים של העסקה רוויית היצרים לרכישת אשכול, מדבר על אתגרי ענף התשתיות, מאותת למנכ"ל בנק הפועלים החדש, ידין ענתבי, לחזק את הסקטור בכל הנוגע לקרב מול המתחרה הגדול בנק לאומי, וגם תוקף את רשות החשמל בטענה שהזיגזג שלה לגבי התעריפים שמשלמת המדינה לתחנות הכוח עלה למשק 5 מיליארד שקל.
דליה אנרגיה ניגשה למכרז לרכישת אשכול והציעה 12 מיליארד שקל, כשהיא יודעת שאתם תהיו הבנק המממן. אתה מתעורר בבוקר ורואה שהקבוצה השנייה הציעה 7 מיליארד שקל, וזה גורם לך לחזור בך. ידעת מראש שדליה תציע סכום כזה?
"לא ידעתי. ניגשו למכרז ארבע קבוצות. אני נתתי מזכר הבנות למימון לכל הקבוצות, אבל היו פה חומות סיניות".
אתה חותם עם מזכר הבנות עם ארבע קבוצות בלי לדעת כמה כל אחת מהן עומדת להציע?
"נכון".
אז לפי מה אתה מספק מזכר הבנות?
"אני מספק מזכר הבנות כללי, במבט־על. המציע אומר לי מה גודל הפרויקט לשיטתו, ובשלב שאני מספק את מזכר ההבנות גם הוא לא יודע כמה יציע. בסוף תמיד מעלים מחיר. ההחלטות מתקבלות לילה לפני ההגשה. כולם שומרים את הקלפים קרוב לחזה".
אז מה בעצם המציע מקבל ממך?
"הוא מקבל ממני מסמך של 40 עמודים בערך, שמפרטים את התנאים שלפיהם אהיה מוכן לממן את העסקה — יחסים פיננסיים, שיעור מינוף, יחסי הכיסוי שאני רוצה לראות בפרויקט וכו'".
ומזה הקבוצה של דליה אנרגיה יכלה לגזור מסקנה שבנק הפועלים יממן רכישה ב־12 מיליארד שקל?
"לא. אני לא נתתי להם להבין דבר כזה".
ואז אתה קם בבוקר ורואה שזה הסכום שהם הציעו. איך הדברים התגלגלו?
"הם קראו לי באופן דחוף בבוקר, לפני שהתפרסמו ההצעות. הייתי בטוח שהם צוחקים עליי, כשאמרו לי את הסכום שהציעו. אמרתי להם 'אתם עובדים עליי'. והם ענו שהם רציניים לגמרי. שזה המספר. אמרתי להם שהם לא נורמליים, שאי אפשר לממן את זה".
למה בעצם אי אפשר לממן את העסקה בסכום כזה?
"זה פשוט לא אפשרי. פער כזה גדול בין המציע הראשון למציע השני לא מאפשר את זה".
אז מי משני המציעים צודק? איך אתה בעצם בונה את מודל המימון של הבנק באירוע כזה?
"אני בונה מודל שהוא מודל שוק. באמצעות המודל הזה כבר מימנו רכישה של ארבע תחנות כוח. יש שלושה יועצים, שכל אחד מהם בונה עבורי מודל, ומהשילוב ביניהם אני יודע להרכיב את כל התמונה. זה היתרון האדיר שלנו כבנק, שאפילו למדינה אין. איך אתה חושב שידעתי להגיד לדליה, אחרי פתיחת המעטפות, שלממן עסקה של 9 מיליארד שקל אני יכול? אני מכיר את העקרונות של המודלים האלה. על זה אני מוסיף את הניתוח של הרגולציה, שקובעת למעשה בכמה אפשר למכור את החשמל מהתחנות, וכך אני בונה בסוף את המודל שלי. זה לא מודל מדויק ב־100%, אבל בסוף הראייה שלי רחבה יותר משל כל גורם אחר בזירה".
את כל השיחות עם המציעים אתה עורך לפני המכרז?
"לא לפני המכרז, חס וחלילה. לפני המכרז אני בונקר, אני לא אומר מילה לאף אחד. אחרי שהמציע זכה אני בא, מסתכל על התוכניות שלו, אומר לו 'פה אתה טועה', אי אפשר לממן רכישה כזו ב־12 מיליארד שקל בגלל הפער מההצעה השנייה, וכי אין מספיק נזילות בשוק. כל השחקנים יחד לא יממנו סכום כזה, ואף גורם מחו"ל לא יממן עסקה כזו".
ואז חברת החשמל מאפשרת לדליה אנרגיה להוריד את המחיר, ובסופו של דבר הקבוצה השנייה מחליטה לא להשתתף במכרז השני. זה הוגן בעיניך?
"מה זה הוגן? הרי בית המשפט אישר את זה, ואם הוא החליט, זה הוגן. אם אתה שואל אותי, מי שטעה פה זו הקבוצה השנייה. אם היא היתה מעלה את ההצעה שלה ל־8 מיליארד שקל, היא היתה מושכת את השטיח מתחת לרגליים של דליה וזוכה בעסקה. לדעתי, ההתעקשות של OPC ונוי הזיקה להן. אבל כבר לעולם לא נדע".
למה שחברת החשמל תוותר על מיליארד שקל? היא היתה עושה דבר כזה?
"אני חושב שכן. אני מזכיר לך שהיו שם שני הליכים. בראשון, דליה פשוט רצתה לקבל הנחה ולשלם 9 מיליארד שקל, ואז חברת החשמל ביטלה את המכרז ויצאה למכרז חדש עם מחיר מינימום של 9 מיליארד שקל. במשחק הזה אחרים לא רצו להשתתף, אבל לפני שנקבע מחיר המינימום היו שבועות של דיונים. זה היה השלב שבו נוי ו־OPC היו צריכות להודיע שהן מציעות 8 מיליארד שקל, ולדעתי הן היו לוקחות את העסקה".
למה לדעתך הן לא עשו זאת?
"אולי הן היו זחוחות. חשבו, כמו שאמרת, שזה לא היה הוגן מצד המדינה, ובית המשפט פשוט יבטל את המכרז. למה לתת עוד 900 מיליון שקל אם אפשר יהיה לזכות עם ההצעה המקורית? הלקח שלי מהסיפור הזה הוא שברגע שנותנים לך אפשרות לשנות, אתה לא יכול להישאר תקוע עם ההצעה שלך, אתה חייב לעשות משהו. הן התעקשו, הלכו לבית המשפט — והפסידו".
"המדינה מתנהגת לפעמים בצורה לא חכמה"
שלושה חודשים אחרי המכרז למכירת אשכול הדהימה רשות החשמל את השוק, כשפרסמה הזמנה לשימוע שיגביל בפועל את המחירים שמשולמים ליצרניות החשמל הפרטיות, לאחר שטענה שהן גבו מאות מיליוני שקלים מיותרים. השימוע, שבסוף הוליד החלטה מתונה יותר, הפיל את המניות של החברות הרלבנטיות.
החלטת רשות החשמל הפכה את אשכול לתחנת כוח ששווה פחות מ־9 מיליארד שקל?
"זו אחת הבעיות הקשות שלנו היום. אם אתה שואל מה הסיכון הכי גדול, או מה האתגר הכי גדול בתחום התשתיות כיום, התשובה היא שהמדינה מתנהגת לפעמים בצורה לא חכמה. הרי בהשקעות ארוכות טווח כולם רוצים ודאות — היזמים והמלווים. מילא אם ההחלטה הזו היתה מתקבלת 10 או 15 שנים אחרי מכירת התחנה. אבל שלושה חודשים אחרי? כבר במכרז הראשון למכירת אלון תבור ב־2019 המדינה אמרה שיש לה איזושהי כוונה לשנות את מודל התשלומים, אבל ארבע שנים היא לא עשתה דבר.
"בזמן שחלף מפרסום השימוע ועד לסגירת עסקת אשכול, מנובמבר עד יוני, היינו בקשר עם רשות החשמל ועם חברת נגה הרבה פעמים. התחננו שרק יגידו מה הן רוצות לעשות, שנבין לאיזה כיוון הן הולכות, אחרי המכרז ולפני הסגירה הפיננסית. ברגע שרשות החשמל ונגה לא נתנו לנו תשובות, הכנו אופציה חלופית, וגם הזהרתי שאנחנו עשויים לפנות לבית המשפט. הן אמרו לי 'תעשה מה שאתה מבין'".
יש היגיון בטענה של רשות החשמל. את התשלומים העודפים שילמו הצרכנים, שזה כולנו.
"הטענה של רשות החשמל היתה שלפחות שני שחקנים ניצלו לרעה את המצב — תחנות הכוח חגית ורמת חובב. בדיעבד, 90% ממה שהרשות חשבה היה לא נכון, ועובדה שהיא שינתה את החלטתה. מחיר החשמל במודל הנורמטיבי שבנינו נמוך ב־40% מהמחיר של חגית, שהוציא את רשות החשמל מדעתה, וזה עדיין היה גבוה ב־7% מהמחיר במודל שלי. אז האם זה אומר שהתחנה שווה פחות מ־9 מיליארד שקל? אל תשכח שיש אופציה להקים תחנה נוספת בשטח הקיים וכו'. התחנה עצמה שווה רק 4.5 מיליארד שקל".
אז הרשות שינתה את ההחלטה כי הבינה שטעתה? או כי פחדה מהליכים משפטיים?
"כשהתחילו ברשות לדבר איתנו הם הציעו מודל תמחור שאנחנו אמרנו עליו שהוא לא יחזיק, שתחנות כוח יפשטו רגל. הם הבינו שעשו טעות ובאו עם פתרון. הם איפשרו מחיר שהיה פי 3 מזה שהציעו בהתחלה. גם אם אחד השחקנים ניצל לרעה את הרגולציה וגבה סכום עודף של 100 מיליון שקל, בשביל זה אתה מזעזע את השוק? הרי במכרז על הקמת תחנת הכוח בגן שורק המדינה היתה מוכנה לתת מענק לפי מודל מסוים, ואני אומר לך שמי שהיה זוכה שם היה מקבל בקלות מענק של מיליארד שקל.
"אז צריך קצת פרופורציה. בימים אלה מקימים ארבע תחנות כוח, והמדינה העלתה את תעריף הזמינות שם. החלטת הרשות הפחידה את המתמודדים בשוק, והם הציעו מחירים גבוהים יותר. בלי הסאגה הזו המדינה היתה יכולה לסגור איתם על תעריפי זמינות של 1.5 אגורות, והיא העלתה את זה ל־3.31 אגורות. זה יוביל לכך שלאורך השנים המדינה תשלם תשלום עודף של 5-4.5 מיליארד שקל".
"המצב משפיע על הגעת משקיעים וקבלנים"
מנצר מגדיר את הרגולציה כאתגר המרכזי ביותר כיום בשוק. "נכון שצריך לבצע התאמות לרגולציה, שהיא כבר בת עשרות שנים, אבל הרגולטור צריך לשדר ודאות והגיוניות", הוא אומר. "רגולטור לא יכול להתנהג כמו פיל בחנות חרסינה. השינוי צריך להתרחש בהדרגה. נכון שלפעמים היצרנים מנצלים את המדינה, ואני נגד זה, אני פטריוט, אבל תמיד צריך לזכור, שהאפשרות שהפרויקטים יבוצעו בידי המדינה עצמה היא יקרה יותר בסדרי גודל מטורפים. לכן הרשות צריכה להצהיר שמנצלים את המצב לרעה, אבל לא לפעול בצורה אגרסיבית שתביא לפשיטת רגל של שחקנים. משקיעים זרים לא יבואו ככה. האתגר השני הוא המצב הגיאופוליטי, שגם הוא משפיע על הגעת משקיעים זרים, אבל בעיקר על הגעה של קבלנים. האתגר השלישי הוא כוח אדם. מי מבצע פה עבודות של הנדסה אזרחית? פלסטינים. עכשיו לא נותנים להם להיכנס לארץ, אז אין עובדים, וזה גורם לעיכובים נוספים בהקמה".
במצב הנוכחי, הסינים יכולים לעבוד כאן?
"בקו הכחול בירושלים (של הרכבת הקלה — ג"ח) המל"ל ומשרד הביטחון לא אישרו את הספק הסיני. ברור שהיום לקחת קבלנים מסין זה משהו שיכול להתהפך עלינו, אבל המצב הוא שאין אחרים. אם היו פה עכשיו עשרה קבלנים שעומדים בתור, הייתי יודע לוותר על הקבלנים הסינים בצורה אלגנטית וחכמה, בלי ליצור בלגן. אבל אין ברירה, בסוף צריך קבלנים. את כל הידע הטכני אנחנו לוקחים מזרים".
אז למה קבלנים זרים לא באים לפה? הם לא רוצים להרוויח?
"אין להם ביטוח בישראל. מדיניות החברות אומרת לעובדים שהם לא יכולים להיות באזור מלחמה".
אתה רואה מצב שבו נגיע לייצור של 30% מהחשמל במדינה מאנרגיה מתחדשת עד 2030, בהתאם ליעד הקיים?
"אין סיכוי. רשות החשמל אמרה שנגיע לשם ב־2032, ואני חושב שנגיע לשם שלוש שנים אחר כך".
איך המלחמה השפיעה עליכם ועל התחום שאתה מנהל?
"היינו בדיוק בהליכי סגירה פיננסית של הקו הירוק בתל אביב. הסגירה תוכננה לשבוע אחרי שמחת תורה. הכל היה סגור, כולל 1.5 מיליארד שקל של מימון מבנקים זרים, מתוך חבילה של 6 מיליארד שקל בסך הכל. ביום ראשון, 8 באוקטובר, כל הבנקים הזרים הודיעו שהם בחוץ. היינו צריכים להביא כסף חלופי בתוך כמה שבועות מגופים מקומיים, והצלחנו".
לא השתתפת במימון רכישת אגד בידי קיסטון לפי 5 מיליארד שקל, אבל כן השתתפת במימון האופציה שקיסטון מימשה לרכוש עוד מניות אגד לפי אותו שווי. חשבת בהתחלה שהמחיר מופרז ואז התחרטת?
"לא, אבל ראינו את הביצועים של אגד על פני כמה שנים ולאיזה כיוון היא הולכת. נכון שכאשר יש פער גדול מאוד במכרז זה יוצר דיסוננס, אבל אז מבינים שהמתחרים העריכו את הנכס בחסר. פער גדול במכרז תמיד מדליק נורה אדומה, אבל לפעמים לומדים תוך כדי תנועה. גם אנשים משתנים, מתחלפים אנשים בבנק, תיאבון הסיכון משתנה והשוק נהיה תחרותי יותר. יש הרבה סיבות לשנות עמדות".
יהיו השקעות אדירות באגירת מתח עליון
לגבי קרנות ההשקעה בתשתיות דעתו של מנצר חלוקה. לדבריו, "הקרנות הוותיקות והמסורתיות, כמו נוי ותש"י, הביאו הרבה ערך לשוק. קרנות הריט שנסחרות בבורסה היו אגרסיביות מדי בחלק מהמקרים. ג'נריישן, למשל, רכשה מתקן התפלה בשם ויה מאריס ב־370 מיליון שקל, חמש שנים אחרי שהרוכשת הקודמת קנתה אותו באותו סכום. זה מוזר כי למתקן התפלה יש תחולה".
כלומר, קל יותר להציע הצעות גבוהות כשהכסף לא שלך?
"לא אמרתי את זה. עובדה שרשות ני"ע בדקה אותן וגם התקשורת ביקרה את המהלכים של הקרנות האלה. נראה שבעסקאות הראשונות הקרנות האלו הלכו על נפח על חשבון תשואה. יש לזה יתרונות, אבל היו גם תקלות. ג'נריישן, למשל, קנתה חברת אנרגיה מתחדשת בפלורידה, ארה"ב, והסוף ידוע — מחקו שם מאות מיליוני שקלים. זה בסדר שקרנות יסתפקו בתשואה נמוכה יותר, כדי להיות תחרותיות יותר, אבל עדיין צריך להיות רציונליים ולא למחוק השקעות שלמות".
בתחום הפוטו־וולטאי הנוכחות שלכם במימון היא כבר אינה מה שהיתה. למה?
"אני לא מכחיש. יש פרויקטים של 400-300 מיליון שקל, זה לא גדול מאוד בשבילנו, וצריך לקרות משהו מאוד ייחודי כדי שנממן פרויקטים כאלה. ההשקעה בפרויקט כזה היא שוות ערך ל־80% מהזמן שאני משקיע בפרויקט של 3 מיליארד שקל. אם היה מחסור בפרויקטים ענקיים, אולי היינו עושים יותר פוטו־וולטאי, אבל אין מחסור כזה.
"אני משוכנע שניקח נתח לא מבוטל במכרזים של אגירת מתח עליון. זה תחום שעומד להתפתח וההשקעות בו יהיו אדירות. עד סוף העשור מדברים על הקמת אגירה בהיקף של 5-4 ג'יגה־ואט. מדובר פה על השקעות של 10-8 מיליארד שקל לפחות בטווח של 6-5 שנים. זה זול משמעותית מהפרויקטים של האגירה השאובה, שם ראינו פרויקט אחד שהסתבך, בגלבוע, ולמזלנו לא אנחנו מימנו אלא לאומי. אנחנו מימנו את הפרויקט בכוכב הירדן, שם הפיקו את הלקחים מהפרויקט במנרה".
יש לא מעט סיכונים בתחום התשתיות, ולא בטוח שמרווחי האשראי מפצים אתכם עליהם. בסוף הריביות שאתם גובים די נמוכות. למה בעצם?
"יש תחרות בשוק. אנחנו לא לבד. אם מסתכלים על העולם, רואים ששיעורי הדיפולט בתחום לא גדולים. אנחנו מדברים על 0.3%-0.2% בפרויקטי תשתיות בעולם. בישראל עוד לא היה דיפולט. היה לנו אתגר עם מתקן ההתפלה באשדוד, שגם מקורות מעורבת בו, אבל לא הגענו שם לדיפולט. השקענו בפרויקט פרק זמן שבו יכולנו לבצע 6-5 סגירות פיננסיות אחרות. בגלל ההשקעה ובגלל שזה פרויקט מיוחד, לא יכולנו ולא רצינו להעביר אותו למחלקת אשראים מיוחדים — מה שכן קורה לכל לקוח שנכנס למצב פיננסי לא טוב. זה נשאר בטיפולנו, כי רק היחידה שלנו מבינה את התחום כמו שצריך".
אז אולי לא צריך לממן פרויקטים שהמדינה מעורבת בהם?
"זה אחד הלקחים שלנו. נלחמנו על העסקה הזו מול בנק לאומי. ירדנו שם למחירים שלא משקפים את הסיכון בפועל, בטח בדיעבד, כשראינו מה קרה. במקור, אחד הטיעונים היה שלממן פרויקט למקורות זה חסר סיכון, כי המדינה תמיד תגבה את הפרויקט. לא שיקפנו את הסיכון בצורה הראויה דרך הריבית שגבינו, ובסוף יצא שמקורות לא עשתה כל מה שאפשר כדי לתקן את הפרויקט ולהביא אותו לבשלות".
אז יש בעיה בהתנהלות המדינה.
"אנחנו מדינה קטנה שכולם מכירים בה את כולם. בארה"ב ובאירופה בכלל אי אפשר לדבר עם הרגולטור. יש בעיה? הוא חותך ונגמר הסיפור. פה, אם אתה מתעכב, למדינה אין גמישות כדי להיות קשוחה, כי היא בסוף צריכה את מה שמספקים לה — במקרה הזה מים. בבריטניה יש 100 קבלנים אחרים שעומדים בתור. פה יש אולי שניים. להחליף קבלן זה אירוע מורכב".
כל מי שמחפש מימון עושה סיבוב בכל הבנקים, או שיש כאלה שמראש סוגרים איתך?
"יש בבנק שרשרת בת 30 שנה של אנשי מקצוע, שמעבירים את התורה מאחד לשני. אנליזה, ניהול סיכונים וכו'. אף אחד לא יכול לתת את הערך שאנחנו נותנים. לדעתי, חברה מובילה לא צריכה להיכנס לתחרות על מחירים. נכון שבפרטים המרכזיים כל הבנקים דומים זה לזה, אבל יש ניואנסים שלא כולם חושבים עליהם ולא יודעים לספק את כל הפתרונות. זה היתרון של הפועלים. אני לא הכי זול, ואף פעם לא אהיה הכי זול, אבל הידע שלנו שווה את זה".
אבל גם היזם הוא איש מקצוע, שיודע מה הוא עושה. אתה בסוף רק מממן את הפרויקט.
"נניח שיש בעיה וצריך ללכת למדינה. אין ספק שבעיניה הזכיין הוא אינטרסנט. הוא מציג את התמונה דרך העיניים שלו בצורה קיצונית, כדי לקבל אקסטרות, והמדינה יותר קשוחה איתו. כשאני בא למדינה, אז ברור שגם אני אינטרסנט, אבל אני יותר מאוזן והמדינה מקשיבה לי יותר. מערכת היחסים של בנק הפועלים עם המדינה היא מעולה — היא מעריכה את הניסיון והמקצוענות שלנו".
יש מגבלה להיקף האשראי שאתה יכול לתת בשנה?
"קבענו מגבלות פנימיות, אבל הן מספיק רחבות. אני יודע לתת חיתום מלא על עסקאות של 5-3 מיליארד שקל. המתחרים שלי, גם הגדול שבהם, פחות אוהבים לעשות את זה — אבל עושים. לאומי יכול לעשות את זה בעצמו, דיסקונט ומזרחי טפחות לא. לאומי נהיה מאוד אגרסיבי בשנה האחרונה, והוא יודע לתת את מה שאנחנו יודעים לתת ואפילו יותר, מבחינת ריבית ותנאים. אנחנו מגדירים מראש קווים אדומים.
"אני לא אעשה את כל העסקאות, אבל אני אעשה את הרוב. יש לי גם אלטרנטיבות בחו"ל, שם יש מספיק עסקאות לכולם. נכון שגם בחו"ל יש אתגרים, כי מי מכיר שם את ליאור מנצר, ולמה שירצו לדבר איתי. אגב, ללאומי יש היום יותר נוכחות בזירה הזו, ואם לא נגיב, הם יעקפו אותנו. אני לא אלך להילחם עם לאומי על כל פרויקט, ואם תהיה לי פעילות חזקה בארה"ב, אוכל לבחור את הפרויקטים שאני נלחם עליהם כאן".
אתה מעט סותר את עצמך. אמרת שלאומי יכול לעקוף אותך, אבל בתחום שלך יש ביניכם פער של 40 מיליארד שקל בהיקף האשראי שאתם מעמידים.
"לא התכוונתי שהוא יכול לעקוף אותי מחר בבוקר. אבל בנחישות ובמשאבים שהוא מקדיש לנושא כיום, זה יכול לקרות בתוך 4-3 שנים אם לא נגיב".
ואיך אתם אמורים להגיב?
"לחפש יתרונות נוספים, כמו העמדת מימון בחו"ל. צריך גם להגדיל כוח אדם, להפעיל שרירים ולהיות מתוחכמים יותר. שיטות המימון שלנו מחוכמות. המימון בפרויקטים כאלה הוא ל־25-20 שנה. בסביבת ריבית נמוכה כל אחד רוצה מימון ל־20 שנה, אבל בסביבת ריבית גבוהה למה לקחת מימון לטווח כזה ולא לטווח קצר יותר ולמחזר בהמשך? אם אני יודע לתת פתרון חכם בעת הזו ליזם, זה Win-Win, גם מול מתחרים שלנו שהתחילו לחקות אותנו בזה".
הממונה על התחרות מיכל כהן אמרה שבנק שמממן כמה מתחרים באותו מכרז פוגע בתחרות. מה דעתך על זה?
"אני לא יכול לסתור את דבריה. אנחנו שוק קטן, וברגע שבתחום מסוים כמה קבלנים משתפים פעולה, זה משפיע על המחיר. יוקר המחיה לא נגמר בתחום אחד. תראה את הקמעונאות. הביאו לפה את קרפור וחשבו שישברו את השוק. פתאום הם הבינו שהמשחק פה אחר — הוצאות אחרות ורגולציה אחרת. אז גם שחקן שנותן ערך אדיר באירופה לאו דווקא יצליח לחולל פה את אותה תחרות".
אבל בנקים באירופה לא באים לכאן להתחרות איתך.
"אני רוצה שיבואו. עד סוף העשור יצטרכו לממן פה פרויקטי תשתיות ב־150 מיליארד שקל. התחבורה הציבורית בישראל לא משהו, והרכבת הקלה שייכת לדור הקודם. רק המטרו יפתור את הבעיה, עד אז איילון, שהוא מגרש חניה 20 שעות ביום, ימשיך להיות פקוק".
