הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
ד"ר שירין עבאדי זהירה. הפעילה האיראנית, כלת פרס נובל לשלום על פועלה למען זכויות אזרחי ארצה ומי שנאלצה לברוח ממדינתה ב־2009, לא הרשתה לעצמה לשמוח השבוע. כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ צייץ "להפוך את איראן לגדולה שוב", ויורש העצר הגולה רזא פהלווי כינס מסיבת עיתונאים והצהיר בדרמטיות "זהו רגע נפילת חומת ברלין שלנו", היא ידעה שהשינוי — הפלת המשטר האיראני והחלפתו בשלטון שייטיב יותר עם העם — עוד רחוק. שלא טראמפ ולא פהלווי ולא מטוסי חיל האוויר הישראלי יכולים להביא אותו. ושהדרך אליו תהיה כואבת. היא לא חגגה השבוע, היא בעיקר חששה.
"המשטר האיראני נמצא כרגע בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלו, אז הוא מחריף את הדיכוי כלפי העם", אומרת עבאדי בשיחה בלעדית עם "מוסף כלכליסט". "השלטון חושש שהאנשים ייצאו שוב לרחובות כמו בספטמבר 2022. הרחובות מלאים מחסומים שבהם אנשים נעצרים ועוברים חיפושים ללא כל סיבה מוצדקת. ביום שני הוציאו להורג עוד חף מפשע באשמת ריגול, השלישי מתחילת המלחמה (מוחמד אמין מהדווי שייסטה, שהואשם ב"פעולות סייבר נגד הביטחון הלאומי, שיתוף פעולה עם הרשת הציונית הבינלאומית ומלחמת תקשורת נגד הרפובליקה האסלאמית", ר"ד). המשטר הזה הפגין חולשה רבה כל כך בתחום הביטחון והמודיעין, ואפילו הודה בכך שהרחפנים ששימשו נגדו יוצרו בתוך המדינה. משטר חלש כזה מסוגל להפגין כוח רק כלפי עמו שלו".
והעם הזה, היא מדגישה, הוא שיצטרך להיאבק על חירותו, בעצמו. "העם האיראני הוא היחיד שיש לו זכות להגדרה עצמית, האזרחים הם מי שצריכים לצאת לרחובות ולהפיל את המשטר. אני עצמי שלחתי מסרים לעם פעמים רבות, והדגשתי שעכשיו זה הזמן לצאת לרחובות להפגין כי הממשלה נמצאת בשפל חסר תקדים. קראתי לאיראנים להראות את כוחם — שהם יהיו אלה שיפילו את הממשלה, ולא מדינות זרות".
ומה מדינות זרות בכל זאת יכולות לעשות?
"הדרך היחידה לעזור לאיראנים היא לנסות להחליש את כוחו הצבאי של המשטר ואת כוחות הדיכוי. אני מפצירה בישראל לא לתקוף את התשתיות והתעשיות במדינה, כי ברגע שהמשטר ייפול — והוא ייפול — העם האיראני ייאלץ לשלם מכיסו על השיקום שלהן, וזה יהיה לא הוגן וקשה מאוד. מעבר לכך, דאגו שאזרחי איראן יהיו בטוחים ולא יותקפו, ואל תסייעו בשום דרך לחיזוק הרפובליקה האסלאמית. מה שהעם שלנו צריך כעת הוא תמיכה, כדי שיוכל לקיים משאל עם חופשי בחסות האו"ם, ולבחור ממשלה כרצונו".
הפסקת הלחימה, מציינים גולים איראנים רבים, הכרחית כדי שתתאפשר מחאה להחלפת השלטון. "עד כה האיראנים לא יצאו לרחובות, כי מי יבטיח להם שישראל לא תפציץ אותם?", היא אומרת. הפסקת אש יציבה עשויה לשנות את התמונה, למרות ואולי בגלל החרפת הדיכוי הצפויה מצד המשטרה. כמו רוב העולם שעוקב אחרי הנעשה באזור, ובוודאי הישראלים, גם עבור עבאדי כל התפתחות וכל שינוי הם דרמטיים, ולעתים פותחים פתח לתקווה הגדולה שלה הקדישה את חייה.
"מצבם של האיראנים היה אמור להיות טוב יותר בעקבות הפיוס היחסי של העולם עם איראן (בהסכם הגרעין ב־2015) והקלת הסנקציות. אבל הכסף הלך לבכירי השלטון ולמימון ארגוני הטרור"
2 צפייה בגלריה
הפגנות בעיר מהאבאד, 2022. "המשטר האיראני נמצא כרגע בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלו, אז הוא מחריף את הדיכוי כלפי העם"
(צילום: Anonymous/Middle East Images via AFP)
"העם רוצה ממשלה דמוקרטית"
חרף הזהירות, עבאדי מרשה לעצמה גם לנסות לדמיין את היום שאחרי החלפת המשטר. הרבה דברים ישתנו. למשל, ביחס לישראל. "למרבה הצער, מאז עליית הרפובליקה האסלאמית היא אימצה מדיניות חוץ שבבסיסה עמדה ההנחה שיש להשמיד את ישראל", היא מסבירה. "כמו כן, המדיניות היא אנטי־אמריקאית מאוד. איראן שילמה מחיר כבד על הגישה הזו, ומבזבזת סכומי עתק על יצירת ארגוני טרור כגון חמאס, חזבאללה והחותים. אך טבעי שמדיניות כזו תוביל לתוצאות קשות כמו זו שרואים כעת. אני מצירה מאוד על מה שקרה במסגרת העימות הזה, משום שהוא פוגע גם בעם בישראל וגם בעם באיראן. אני מאוד מקווה שבעתיד הקרוב יהיה באיראן משטר שמדיניות החוץ שלו לא תתבסס על חיסול מדינות אחרות".
המצב היה יכול להיות אחרת, היא מזכירה. "מצבם של האיראנים היה אמור להיות טוב יותר בעקבות הפיוס היחסי של העולם עם איראן (בהסכם הגרעין ב־2015) והקלת הסנקציות. אבל זה לא קרה, משום שהכסף הלך לבכירי השלטון ולמימון ארגוני הטרור שהמשטר מפעיל".
כבר ראית חילופי שלטון באיראן, במהפכה של 1979, ששילמת עליה מחיר כבד מבחינה מקצועית. איך את מדמיינת שינוי משטר עכשיו?
"אני לא נביאה, אבל מה שאני כן יכולה לומר לך הוא שרצון העם הוא שהמשטר הזה יפורק, שיהיה משאל עם חופשי, שאזרחי איראן יוכלו לבחור ממשלה כרצונם, ושתהיה חוקה חדשה".
סקר בקרב 159 אלף איראנים שנעשה לפני שנתיים העלה כי 81% מתוכם מתנגדים לרפובליקה האסלאמית והצהירו כי הם רוצים דמוקרטיה (הסקר נעשה בידי GAMAAN, ארגון אירופי שחוקר את הלכי הרוח באיראן). האם להערכתך אכן מדובר בחלק רחב כל כך מהאוכלוסייה?
"כן, אני מסכימה עם הסקר הזה, וחושבת שהעם האיראני רוצה ממשלה דמוקרטית וחילונית".
חסות האו"ם והעולם נדרשת לשם כך, ועבאדי מדגישה זאת כל השנים. לאחר הבחירות ב־2009, שבהן הנשיא מחמוד אחמדינג'אד הבטיח לעצמו כהונה נוספת בדרכים לא כשרות, היא אמרה ל"לה מונד": "השקט לא יחזור לרחובות אם לא יבוטלו תוצאות הבחירות ובמקומן תתקיים ספירה מחודשת של הקולות בנוכחות משקיפים בינלאומיים. מועצת זכויות האדם של האו"ם חייבת להגיב! אם הריגתם של חפים מפשע, איראנים בלתי חמושים הצועדים ברחובות טהרן, אינה נחשבת לדעת חברי המועצה הפרה של זכויות אדם, הייתי שמחה אם מישהו יסביר לי מהו התפקיד שלה". אפילו לפני כשבועיים, ימים אחדים לפני המלחמה בין ישראל לאיראן, היא מתחה ביקורת חריפה על יוניסף על "דממת הארגון לנוכח הפרות חוזרות ונשנות של זכויות ילדים באיראן".
בגדול, נראה שהמוטו של עבאדי הוא "יש לי לשון בפי, ולא אשתוק עד יום מותי", כפי שאמרה לפני כשנתיים. בשבועיים האחרונים היא לא שותקת ביתר שאת. היא פעלה כדי לדאוג לגישה חופשית לאינטרנט באיראן, ובין השאר הובילה לפריסה של רשת סטארלינק של SpaceX, שמאפשרת לחלק מהאזרחים חיבור חלק מהזמן. ובעיקר, היא מתראיינת ללא הפסקה.
את השיחה עם "מוסף כלכליסט" עבאדי מנהלת בפרסית בליווי מתורגמנית, וזה הנוהל גם עם עשרות כלי התקשורת האחרים שאיתם דיברה מפרוץ המלחמה. המסרים בשיחות דומים, ומכוונים לעם האיראני, למשטרים בשני הצדדים ולמדינות העולם. העיקר זוקק היטב בהצהרה שפורסמה ב"לה מונד", שעליה חתמה עבאדי בשבוע שעבר עם פעילי זכויות אדם ואמנים איראנים בולטים: "אנו, פעילים בחברה האזרחית האיראנית, דורשים הפסקה מיידית של העשרת האורניום בידי הרפובליקה האסלאמית, הפסקת הלחימה הצבאית, הפסקת ההתקפות על תשתיות חיוניות הן באיראן והן בישראל, והפסקת הטבח באזרחים בשתי המדינות (...) מתוך מחויבות עמוקה לשלמות הטריטוריאלית של איראן ולזכות הבלתי ניתנת לערעור של עמה להגדרה עצמית תחת ריבונות אמיתית, אנו סבורים שהמשך העשרת האורניום והמלחמה ההרסנית בין הרפובליקה האסלאמית למשטר הישראלי אינם משרתים את העם האיראני ואת האנושות. סכסוך זה לא רק שמחריב תשתיות וגובה חיי אזרחים, אלא גם מהווה איום חמור על היסודות הבסיסיים של הציוויליזציה האנושית".
"עזבתי את איראן כדי לנסות לעזור לעמי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה. אני ממשיכה לוודא שקולם של אזרחי המדינה נשמע, אילו הייתי נשארת שם לא הייתי יכולה להבטיח זאת"
2 צפייה בגלריה
עבאדי מקבלת פרס נובל לשלום באוסלו ב־2003, וקבלת הפנים בטהרן עם שובה מהטקס. תגובת הנשיא חאתמי לזכייתה היתה: "זה לא פרס כזה חשוב. רק הפרס בספרות חשוב"
(צילומים: Michael Leckel/Reuters, Morteza Nikoubazl/Reuters)
"שמחה על דרכי, למרות המחיר"
עבאדי (78), דוקטור למשפטים, היא מהלוחמות המזוהות ביותר במאבק לשחרור איראן. היא עשתה זאת במולדתה עד שגלתה ב־2009, בעקבות איומים על חייה, וכעת עושה זאת מלונדון. כבר ב־2003 זכתה בפרס נובל לשלום, והיתה לאדם האיראני הראשון שזוכה בנובל, לאשה המוסלמית הראשונה ולאדם המוסלמי השני.
והיא בעצם פרצה דרך כל חייה. אביה היה פרופסור למשפט מסחרי, אמה חלמה להיות רופאה אך משפחתה לא איפשרה לה ללמוד. בתם שירין גדלה בטהרן, למדה באוניברסיטה המקומית שלושה תארים במשפטים, ב־1969 מונתה לשופטת, הראשונה במולדתה, והגיעה להיות נשיאת בית המשפט העירוני של טהרן. אבל ב־1979, אחרי המהפכה, השלטון קבע כי נשים "רגשניות מכדי להיות שופטות". הציעו לעבאדי להיות עוזרת משפטית בבית המשפט שעד לפני רגע כיהנה כנשיאה שלו. השופטות האיראניות מחו, והלחץ שלהן הוביל לכך ש"שודרגו" לתפקיד "מומחיות בית משפט". עבאדי סירבה למינוי כזה, פרשה והחלה לעבוד כמרצה למשפטים באוניברסיטה.
עד שב־1993 היא הרגישה שהיא חייבת לפעול לנוכח הנעשה במדינה, והחלה לייצג איראנים שזכויותיהם נפגעו, בעיקר מתנגדי משטר, נשים וילדים. ב־2001 הפעילות שלה כבר הוסדרה בארגון שהקימה, מרכז מגיני זכויות אדם (DHRC), שבו, יחד עם עורכי דין נוספים, סיפקה סיוע משפטי בחינם, וגם חקרה והציגה דו"חות חריפים על הפרות זכויות אדם באיראן, מסמכים שהגיעו לאו"ם ולגופים בינלאומיים והסבו את תשומת לבו של העולם לנעשה במדינה. הפעילות שלה כנשיאת הארגון זיכתה אותה בנובל ב־2003, וכעבור 20 שנה זכתה גם סגניתה בארגון, נרגס מוחמדי, באותו הפרס. עבאדי עדיין מובילה את הארגון, אבל כיום אין לו עורכי דין באיראן — כולם נעצרו. בשנים שעבדו הם טיפלו בכמה וכמה מקרי רדיפות פוליטיות, ולמשל ייצגו את משפחתו של דריוש פורואהאר, מנהיג מפלגת האומה האיראנית שנרצח בביתו עם אשתו, והצליחו לאלץ את הרשויות לחקור את המקרה (חקירה שלא מוצתה משום שמי שכנראה שלח את המתנקשים התאבד).
דגש אחר של הארגון הוא למקרים של התעללות בילדים, הטיפול בהם במערכת המשפט והוצאות להורג של קטינים בידי השלטונות. עבאדי מפרטת בספרה "עד שנהיה חופשיים" (" Until We Are Free"), שיצא ב־2016, כמה סיפורים כאלה, למשל: "ילדה בת 7 ששמה ליילה קטפה פרחים בגבעות מחוץ לכפר שלה. שלושה גברים תפסו אותה, אנסו אותה, הכו אותה בראשה ואז השליכו אותה מהצוק אל מותה. המשטרה המקומית עצרה אותם. אחד מהם תלה את עצמו בכלא, והשניים האחרים הורשעו באונס ורצח. אבל משום שהחוקים בזמנו העריכו את חייו של גבר שנאשם ברצח יותר מאשר את חייה של ילדה שנאנסה ונזרקה מצוק, על משפחתה של ליילה הוטלה האחריות לשלם על הוצאתם להורג. המשפחה לא הצליחה לעמוד בהוצאה הזו, והגברים שוחררו. הרפובליקה האסלאמית טענה שהחוקים הללו התבססו על עקרונות כספי הדמים בשריעה, אך אני האמנתי שלא רק שהם היו לא צודקים, אלא הם גם עיוות של עקרונות החוק האסלאמי האמיתיים".
הפרשה, היא כותבת, עיצבה את נתיב הקריירה שלה מכאן והלאה: "השופט האשים אותי שטיעוניי סותרים את האסלאם, אך אתגרתי אותו באמצעות עקרונות וחוקים אסלאמיים. גיליתי שלשופטים רבים יש הבנה מועטה או אפסית בעקרונות חוק אסלאמיים, וגם שלנשים איראניות רבות אין מושג עד כמה החוק מפלה אותן. רק כשהחיים גוררים אותן לצומת קודר — גירושים, מוות של ילד, מאבק ירושה — הן מבינות כמה מעט כוח יש להן בפני החוק". כך למשל במקרה של גירושים המשמורת על הילדים ניתנת לרוב לאב. עבאדי ייצגה אמהות שנלחמו על המשמורת בבית המשפט והפסידו, ובחלק מהמקרים האבות הכו את הילדים למוות.
במקביל, הארגון פרסם דו"חות על הפרות זכויות אדם במדינה, שעוררו הדים בעולם והובילו לכך שהמשטר רדף את עבאדי בשלל אופנים. "אני באמת ובתמים מאמינה בדרכים שבחרתי לעצמי וביושרה של עבודתי, ולכן מעולם לא הצטערתי עליה", היא אומרת. "אני מאוד שמחה שבחרתי בדרך הזו, למרות המחיר הכבד ששילמתי עליה".
איך נראה המחיר הזה? הנה כמה מהצעדים שננקטו נגדה: לבן זוגה של עבאדי שלחו נערת פיתוי ואיימו עליו בעונש מוות אם לא יתראיין נגדה. אחותה נעצרה למשך חודש. כל עורכי הדין שעבדו איתה ובארגון שלה נעצרו ונכלאו. כל רכושה הוחרם, משרדי הארגון הועמדו למכירה פומבית, אפילו את מדליית הנובל לקחו לה. והיא היתה במעקב בלתי פוסק ותחת האזנות לטלפון.
"אני אחזור לאיראן, בוודאות"
במשך שנים, עוד לפני שהקימה את הארגון, היתה עבאדי גם יעד לניסיונות התנקשות, וכבר ב־1999 נתקלה בשמה ברשימת היעדים. "זה היה אולי הרגע המבעית ביותר בחיי, אך הודיתי לאל פעמים רבות לאחר מכן על כך שראיתי את הרשימה הזו", כתבה בספר. "היא הדגימה את האכזריות של המשטר, והבהירה לי שעליי להיות מוכנה ואמיצה". שנה אחר כך נעצרה בטענה שהיתה קשורה לקלטת וידיאו שחשפה לכאורה קשר בין בכירים בממשלה לחברי מיליציה אלימה; היא שוחררה לאחר 25 יום, אך נידונה למאסר על תנאי ורישיונה כעורכת דין הושעה לחמש שנים.
הנובל לא הועיל ליחס השלטונות אליה (וגם לא העובדה שהופיעה בטקס ללא כיסוי ראש). "היה אפשר לחשוב שהפרס יזכה את עבודתי בכבוד באיראן, אבל האפקט היה הפוך", כתבה. "התמודדתי עם יותר לחץ ורדיפות מצד השלטונות. המשטר עשה ככל יכולתו כדי לדחוק את החדשות על הנובל ואסר על תחנות הרדיו והטלוויזיה של המדינה להזכיר אותו. כשעיתונאי שאל את הנשיא חאתמי, הרפורמיסט שהיה אז בשלטון, מדוע לא בירך אותי על הזכייה, הוא אמר: 'זה לא פרס כזה חשוב. רק הפרס בספרות חשוב'". בציבור היא כן זכתה להערכה: כשחזרה משטוקהולם, אלפי איראנים קיבלו את פניה בחגיגות בנמל התעופה של טהרן.
היא המשיכה לעבוד ביתר שאת. ב־2004 הקימה גם את קרן שירין עבאדי, שפועלת לקידום זכויות אדם וצדק חברתי באיראן ובקרב גולים איראנים בכל הזירות הרלוונטיות — משפטית, הסברתית, טכנולוגית ועוד. במקביל להרחבת הפעילות, הלחצים מצד השלטונות גברו, כולל איומים מפורשים על חייה שהודבקו על דלת ביתה. שש שנים אחרי שזכתה בנובל, כשהאיומים נהפכו לבלתי נסבלים, עבאדי ברחה מאיראן והשאירה מאחור את בן זוגה דאז ואבי בנותיה (שכבר חיו בחו"ל). מאז לא הפסיקה להרצות, לכתוב, להיות מעורבת במחאות, לפעול מול מנהיגים ולנהל את הארגון והקרן שלה. "עזבתי כדי לנסות לעזור לעמי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה", היא אומרת כעת. "כשחייתי באיראן וייצגתי אסירים פוליטיים קראתי את תיקי החקירה שלהם וצפיתי בעינויים הקשים שעברו, וזה חיזק אצלי את ההחלטה להמשיך בעבודתי ולא לשתוק. כעת, כשאני מחוץ לאיראן, אני ממשיכה לוודא שקולם של אזרחי המדינה נשמע. אילו הייתי נשארת שם לא הייתי יכולה להבטיח שקולם יישמע. אני מנצלת את חופש הביטוי שיש לי כאן כדי לדבר בשם האנשים שקולם לא נשמע בגלל הצנזורה הכבדה".
הפעילות שלה מלונדון גם מושכת אליה לעתים ביקורת על כך שאינה פועלת מתוך המדינה, והביקורת הזו מתודלקת בידי השלטונות. כך למשל, במשך השנים המשטר הקפיד לטפטף לציבור מסרים בסגנון "ממה היא חיה? האם היא משרתת את האינטרסים של ארצות הברית?". יש גם איראנים, במולדת ובגולה, שנוטרים לה טינה על כך שכשהמהפכה רק הנצה, עבאדי דווקא תמכה בה — כי כמו משכילים אחרים, גם היא חשבה שמשטר השאה מדכא ומושחת, וקראה להפלתו. מהר מאוד, מן הסתם, עמדתה השתנתה.
שנים אחר כך, בפברואר 2020, ביום השנה ה־41 למהפכה, פרסמה מכתב פתוח בעניין: "סלחו לנו על שהרסנו את עולמכם, זאת לא היתה כוונתנו. רצינו לבנות עולם טוב יותר עבורנו ועבורכם, אבל הלכנו בדרך שגויה. הנחנו שמנהיג דת בלבוש מסורתי ראוי לאמון כי הוא לא משקר. חשבנו שחומייני לא אמור להתערב בעולם הגשמי והפוליטי, כי כך הוא עצמו אמר. (...) אחרי המהפכה הפכתי לאם. ידעתי שכשהבנות שלי יגדלו הן ישאלו אותי למה לקחתי חלק במהפכה שהיתה בפועל הרס העתיד. כשאני חושבת על העבר אני מרגישה בושה גדולה מול הדור הצעיר, דור שהיה ראוי לקבל מדינה משגשגת ולא קיבל. אני מרגישה חובה להתנצל בפניהם. סלחו לנו. היינו צריכים לפקוח עיניים לרווחה. היינו צריכים לבחור אחרת".
השאלות האלה עדיין מעסיקות אותה והיא לא מרפה לרגע. לעתים נדמה שהמאבק שלה רק גובר. "סיפורה של איראן הוא סיפור חיי. לעיתים אני תוהה מדוע אני כה כרוכה אחר המדינה שלי, מדוע קווי המתאר של הרי אלבורז שליד טהרן אינטימיים ויקרים לי כמו קווי המתאר של פניה של בתי, ומדוע אני מרגישה חובה כלפי המדינה הזו, שמאפילה על כל דבר אחר", כתבה בעבר. בין שיש או אין לה תשובה לתהייה הזאת, ברור לה שלא תפסיק. וכשאני שואלת אם היא עוד מקווה לחזור למולדתה, היא עונה נחרצות: "אני אחזור, בוודאות".
